פרשת “בהעלותך” עוסקת במספר נושאים חשובים ויפים, השזורים זה בזה כבמעשה אומן. בפסוקים הראשונים הקב”ה מורה לאהרון הכהן להדליק מדי יום את מנורת הזהב שבמשכן. רש”י, גדול פרשני המקרא, הסביר את הסמיכות בין ציווי זה לבין תיאור חנוכת המשכן בפרשה הקודמת, בכך ש”נחלשה דעתו של אהרון” משום שהוא וצאצאיו לא השתתפו עם נשיאי השבטים בטקס חנוכת המשכן. לפי רש”י, הקב”ה חיזק את אהרון ואמר לו שעבודתו גדולה משלהם: הנשיאים הקריבו קורבנות חד־פעמיים, ואילו אהרון נדרש לשמש את השכינה בכל יום מחדש. מכאן אנו למדים שהעקביות וההתמדה חשובות הרבה יותר ממאורע חד־פעמי, מרשים ככל שיהיה.
כולנו נמשכים באופן טבעי ל”קרנבלים” חד־פעמיים שמסעירים את החושים ומוציאים אותנו מן השגרה, אולם דווקא בתוך השגרה טמון הסוד הגדול של החיים. קל הרבה יותר להגיע לשיא של התרגשות, מאמץ, נתינה או אהבה באירוע חד־פעמי, מאשר לשמור על אותה תחושה לאורך זמן. גדולתו של אהרון הכהן הייתה בכך שהדליק את מנורת המשכן בכל יום מחדש באותה התלהבות ובאותה תחושת קדושה, כאילו היה זה יומו הראשון בתפקיד.
מעבר לכך, עבודת אהרון מזכירה לנו שבכל אחד מאתנו קיימת מנורת מקדש פרטית, שעלינו להדליק בכל יום מחדש. להתגבר על ייאוש, עייפות ועצבות, ולהתחבר אל כוחות השמחה, האופטימיות והאור הקיימים בנו – זו משימת החיים שלכבודה נבראנו.
המשך הפרשה מתאר את עמוד הענן ועמוד האש שליוו את העם במדבר כאות מוסכם בין עם ישראל לבין הקב”ה במסעותיהם בין התחנות בדרך לארץ ישראל. התורה מספרת שלעיתים נמשכה חניית ישראל יום אחד, לעיתים ימים ספורים ולעיתים שנים, והכול על פי הענן. בעת תחילת המסע היה משה מכריז לקול החצוצרות את הפסוק שאנו אומרים עד היום בכל פתיחת ארון הקודש: “קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ” (במדבר י’, ל”ה). חז”ל התייחסו לפסוק זה באומרם כי מפאת חשיבותו היה ראוי להיות ספר תורה בפני עצמו, ולראיה הוא מופרד בתורה בשתי אותיות נו”ן הפוכות.
הסימון החריג הזה מעורר שאלה: מה ייחודו של הפסוק? נראה כי התורה מבקשת להדגיש בפנינו את חשיבות עצם המסע שעובר העם בדרכו ממצרים לארץ ישראל. במקור היה המסע אמור להימשך שבועות ספורים, אולם בעקבות חטא המרגלים הוא התארך לארבעים שנה. ככלל, יש שתי דרכים להגיע לכל יעד – רוחני או גשמי. הדרך הראשונה היא הקלה, שבה האדם משיג את מטרתו בלי מאמץ גדול ובלי לוותר על הרגליו ונוחותו. הדרך השנייה, שממנה רוב העולם מנסה להתחמק, היא הדרך הקשה יותר, המאלצת את ההולך בה להתמודד עם מכשולים, תנאים משתנים וויתור על תפיסות ישנות כדי להסתגל למציאות חדשה. דווקא הדרך השנייה, למרות הקושי שבה ואולי בזכותו, מחשלת את האדם והופכת אותו עמוק, חזק ומדויק יותר.
רוב בני האדם חושבים בעיקר על התוצאה המיוחלת של מעשיהם, ופחות על הדרך המובילה אליה. היהדות מחנכת אותנו שהמסע עצמו הוא חלק מרכזי מן היעד, ולעיתים אף היעד העמוק באמת. הלקחים שאנו יכולים ללמוד על עצמנו תוך כדי ההליכה הם אוצרות שאין להתעלם מהם. בכל מעשה ובכל אתגר ממתין מוסר השכל. כדי להתקדם באמת, לא מספיק להגיע אל המקום שאליו רצינו להגיע; צריך גם לפתוח את העיניים וללקט את המתנות שבדרך.
אחת הרעות החולות של העולם המודרני היא ההתמקדות כמעט תמיד ב”תכלס” ובשורה התחתונה. אם במאזן הרווח וההפסד אין פלוס בתחתית, כל המהלך נתפס כלא שווה. אך האמת עמוקה יותר: הדרך וההשתדלות הן עצמן בעלות ערך. הלך רוח זה רווח לעיתים גם בעבודת ה’. אנשים מחשבים כמה פעמים התפללו על דבר מסוים, מצפים לישועה מהירה, ואינם משכילים להבין שלפעמים דווקא ההמתנה, הכיסופים והדרך הארוכה – הם עצמם חלק מן הישועה.
בני ישראל יצאו ממצרים אחרי מאתיים ועשר שנים עם מנטליות של עבדים מושפלים ותלותיים. כדי להפוך את תפיסת עולמם ולהכשירם להיכנס לארץ ישראל, המסמלת חירות אמיתית, היה עליהם לעבור לא רק מסע גאוגרפי, אלא גם מסע נפשי ורוחני. ההליכה במדבר, במרחב פתוח וניטרלי, נועדה לסייע לעם לעבור את השינוי הזה. משום כך חשובה כל כך הקריאה של משה לקום ולעבור מתחנה לתחנה. עצם העובדה שבני ישראל לא ידעו אם יחנו במקום ימים ספורים או שנים, וחיו תמיד במצב של מוכנות לתזוזה, סייעה להם להשתנות גם מבפנים.
בהמשך הפרשה מתוארים חטאים שונים של בני ישראל במדבר. בתחילה הייתה זו קבוצה מתוך העם שהחלה להטיח האשמות כלפי משה. לא היו בהאשמותיהם דברים של ממש, אלא הקנטה סתמית שמטרתה למצוא הצדקה לסור מדרך ה’. הם התלוננו על טורח הדרך הארוכה ועל קשייה, וטענו שהיה עדיף להישאר במצרים. בהמשך, בפרשת “קברות התאווה”, ערב רב מתוך העם החל להתלונן על המן הפלאי שירד מן השמים וביקש לאכול בשר. לאותם אנשים היו עדרי בקר, ובקלות יכלו לשחוט ולאכול, אך היה להם עניין בעצם הקיטור וההסתה. משני הסיפורים הללו אנו למדים שקיטורים ובכיינות אינם המצאה מודרנית, ושסבלנות ומתינות הן תנאי קריטי להצלחת כל מהלך בחיים. מי שמחפש אשמים למצבו ימצא אותם בקלות. לעומת זאת, מי שלוקח אחריות ומתעלה מעל קשיי הדרך מגלה גדלות נפש.
במובן מסוים, גם כיום חיינו כיהודים דומים למסעם של אבותינו במדבר. חייו של היהודי המאמין רצופים עשיות, ולעיתים גם הימנעויות מעשיות, הדורשות הקרבה ואמונה. בלי להתבונן בתמונה הכוללת של החיים, בלי לזכור את היעד הסופי, ובלי לסמוך על הבורא המוביל אותנו בדרך הנכונה, אותן עשיות ואיסורים עלולים להיתפס כעול קשה. ואז, כמו אותם מתאוננים במדבר, עלול האדם להתלונן ולבעוט. אולם מי שמבין שחייו הזמניים בעולם הזה הם חלק ממסע גדול יותר של הנשמה, מצליח לראות בחייו חגיגה של קדושה ושמחה.
נראה כי אותם מתאוננים, למרות כל הניסים שראו מיציאת מצרים ועד מתן תורה, לא השכילו להמתין בסבלנות לסוף המסע, ולכן פרקו עול והתמרדו נגד משה ונגד ה’. המציאות מוכיחה שוב ושוב שכל פעולה חסרת סבלנות אינה משתלמת. פעולה הנעשית מתוך לחץ, מתח או חוסר סבלנות לרוב אינה מצליחה, ולאחר מכן יש לעמול קשה יותר כדי לתקן אותה. היופי שבסבלנות הוא שהיא תמיד משתלמת. דברים המושגים בדרכי נועם ובהתמדה מחזיקים לאורך זמן, והאדם נהנה מפירותיהם.
לצערנו, חוסר הסבלנות אינו מופנה רק כלפי הזולת, אלא גם כלפי עצמנו. רבים מוותרים מהר מדי על דברים החשובים להם רק משום שאין להם סבלנות להמתין ולהאמין שהתהליך יישא פרי. רבים התחילו בהתלהבות ללמוד שפה, כלי נגינה, ספורט או תחום חדש, ולאחר שההתלהבות שככה – נטשו. רבים התחילו ספר או מאמר, ולמרות שהתעניינו בו הפסיקו באמצע משום שיכולת הריכוז וההתמדה מוגבלת. סבלנות היא המוכנות להקשיב למה שבאמת חשוב, להימנע מפעולות אגרסיביות ונמהרות, ולרסן את הדחף לחפש קיצורי דרך.
מנקודת מבט נוספת, ניתן לראות באותם מתלוננים שנפלו מדרגתם וניסו להפיל עמם אחרים, אנשים שהפסידו במאבק הרוחני מול עמלק. מה היה פשעו הגדול של עמלק עד שאנו מצווים לזכור את מעשיו? התורה אומרת: “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ… אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקים” (דברים כ”ה, י”ז-י”ח). בפשט, עמלק תקף את החלשים שהשתרכו מאחור. בעומק, עמלק הוא כוח המקרר את ההתלהבות מן ההליכה בדרך ה’. עמלק בגימטרייה שווה ספק, ולכן אמרו חז”ל שאין שמחה כהתרת הספקות. כאשר הדרך ברורה לנו ואנו מחוברים למשמעות ולפנימיות, גם אם איננו מבינים כל פרט, קל יותר לצעוד בבטחה ובשלום. כפי שאמר ניטשה, ובהמשך פיתח ויקטור פרנקל: מי שיש לו “למה” יוכל לשאת כמעט כל “איך”.
מה מאחד את כל הנושאים הללו? נראה כי כולם מדגישים את הדרך שמנהיגי ישראל ובני ישראל, כעם וכיחידים, היו צריכים לעבור במדבר בדרכם אל הארץ המובטחת. כל ספר במדבר הוא ספר המסע – המסע הפיזי, ובעיקר המסע הפנימי והרוחני – שבני ישראל עברו, ושגם אנחנו כבניהם נדרשים להמשיך ולעבור בדרכנו להיות אנשים טובים ואמיתיים יותר.
מאהרון הכהן אנו לומדים שכל עשייה אמיתית ומשמעותית דורשת התמדה ועקביות. אין להתנות את העשייה ב”אורות” גדולים. שמחה אמיתית מבוססת דווקא על מציאת הטוב והיפה בעשיות הקטנות והיומיומיות. מעמוד הענן ומהכרזת משה אנו לומדים שלעצם ההליכה בדרך יש חשיבות בפני עצמה. לכל מכשול ולכל עיכוב יש משמעות. ומן המתלוננים במדבר אנו לומדים שעלינו לפתח אורך רוח, אמונה וראייה רחבה. לדיבור שלנו יש משמעות עצומה: כאשר אנו מוציאים מפינו דברי עידוד וחיזוק, אנו מחזקים את עצמנו ואת סביבתנו; וכאשר אנו עסוקים בקיטורים, אנו מחלישים את עצמנו ואת העולם סביבנו.
כל יהודי הוא כור אטומי מהלך, בעל עוצמות אדירות. מי שמשכיל להשתמש בכוחות הנפש הקיימים בו כדי לעבור את המסע הזה הנקרא חיים מתוך שמחה ואמונה, זוכה לבסוף להגיע בגשמיות ובפנימיות לאותה ארץ זבת חלב ודבש. החוכמה הגדולה היא להבין מראש את המכשולים הצפויים בדרך ולהתגבר עליהם. הכניסה לעולמו של ה’ וההליכה בדרך שהוא התווה לנו היא תחילתו של ניקיון רוחני גדול. כשאדם מנקה את ביתו, פעולת הניקיון גורמת לכך שהלכלוך שהיה נסתר מתגלה. בפועל הבית הולך ומתנקה, אף שלמראית עין הוא נראה מלוכלך יותר. כך גם בניקיון הרוחני: כאשר אדם מבקש להשתנות ולהתעלות, דווקא אז צפים הצדדים המכוערים והשליליים שבו. אין פירוש הדבר שהם לא היו שם קודם, אלא שכעת, כשהוא מבקש להיפטר מהם, הם מתגלים ביתר שאת.
בהקשר זה ראוי להיזכר בדברי רבי נחמן מברסלב, שלפיהם בדרכו של כל מי שמבקש להתקרב אל הקב”ה צפויות ירידות ונפילות דווקא לאחר ההתעלות, וגם להן תפקיד חשוב והכרחי במסע. אף שלעיתים נדמה שהמצב מחמיר, האמת היא שהוא דווקא הולך ומשתפר.
תפקיד החטאים והנפילות של עם ישראל במדבר היה לברר בירור אמיתי ועמוק יותר את רצונותיהם ומטרותיהם. דווקא מתוך הקושי צמח רצון חזק יותר. “לך לך” אמר ה’ לאברהם, ובמילים אחרות אמר משה לבני ישראל: לכו לכם. עצם ההליכה וההתקדמות, גם בתוך נפילות הדרך, הן שמגדירות מי אנחנו ומקרבות אותנו אל הבורא ואל עצמנו.
דרך צלחה ושבת שלום
ניר אביעד
עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר
