לוח השנה היהודי הוא בעבורנו סדנה מתמשכת של מודעות, התפתחות הלב והעמקת התודעה. כל חג, מועד ושבת הם צינור מיוחד לשפע רוחני מסוים, הנחוץ לנו להמשך דרכנו באותה השנה.
השבוע נכנסנו אל חודש אלול ופתחנו במסע רוחני, עמוק ומרתק, שיימשך לאורך החודש המופלא הזה, דרך ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, חג הסוכות ולבסוף – בשיאו המשמח של חג שמחת תורה.
לכל אחד מן המועדים הללו יש תדר רוחני ייחודי ושפע המגיע אלינו משמיים, אשר נועד להזין אותנו בכוחות טובים וחיוביים לקראת השנה הבאה עלינו, בעזרת השם, לטובה ולברכה.
כדי להבין טוב יותר את משמעותו הרוחנית של החודש הזה, עלינו לחזור יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה לאחור.
בי”ז בתמוז ירד משה רבנו מהר סיני כשהוא נושא את לוחות הברית הראשונים. כאשר ראה את עגל הזהב, שבר את הלוחות. בראש חודש אלול עלה שוב אל ההר, ולאחר ארבעים יום נוספים ירד עם הלוחות השניים ועם בשורת סליחתו של הקב”ה לעם ישראל – ביום שעתיד היה להפוך ליום הכיפורים.
כמו משה רבנו ובני ישראל בימים ההם, כך גם אנחנו פתחנו השבוע במסע בן ארבעים יום של היטהרות פנימית, שיגיע לשיאו ביום הקדוש ביותר בשנה.
בתווך, בראש השנה, עומד כל אדם למשפט על מעשיו. ביום זה נקבעים עניינים מהותיים ועמוקים הנוגעים לחייו: האם תהיה פרנסתו ברווח ובכבוד או בדוחק, האם יזכה לבריאות, לנחת ממשפחתו ולשלווה, ואילו ניסיונות ואתגרים צפויים לו במהלך השנה.
כפי שאנו אומרים בתפילת ראש השנה:
“בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן, וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן… מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת, מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ…”
(מתוך תפילת “ונתנה תוקף”).
ימי אלול הם, אם כך, ימי ההכנה למשפט הגדול המצפה לכל אחד מאיתנו בעוד כחודש.
אילו היינו עומדים למשפט בבית משפט רגיל, שמועדו ידוע מראש, ובו עתיד היה להיקבע עתידנו הכלכלי, הבריאותי, המשפחתי ואף הקיומי, ודאי היינו מקדישים זמן רב למחשבה: כיצד עלינו להתכונן? אילו טענות נציג? האם יש דבר נוסף שנוכל לעשות כדי להטות את הכף לטובתנו?
המילה “אלול” בארמית פירושה חיפוש. בחודש זה אנו יוצאים למסע של חיפוש אחר האמת – תהליך עדין של התבוננות פנימית, בחינה מחודשת של מטרת חיינו והתקרבות יומיומית אל עצמנו, אל יקירינו וכמובן אל הקב”ה.
זהו הזמן האידיאלי לבחון את תכלית חיינו, בשונה מן הזרימה האוטומטית המאפיינת את רוב ימות השנה, המוקדשים לצערנו בעיקר להישרדות ולמרוץ אחר מטלות.
אלול הוא הזמן שבו אנחנו עוצרים, לוקחים צעד אחד לאחור ומתבוננים. אנו בוחנים את עצמנו במבט מפוכח וכן, ומסוגלים יותר מבכל זמן אחר לראות את עצמנו בעיניים נקיות, לקבל החלטות על שינויים משמעותיים ואף לזכות לסיוע גדול מן הרגיל משמיים.
כדי להצליח במשימה הזאת עלינו בראש ובראשונה להתעורר משנתנו הרוחנית. להתנער מן התרדמה המאפיינת את חיינו במשך רוב השנה ומן האוטומטיות שבה אנו פועלים, חושבים ומרגישים.
רוב הזמן נדמה שטייס אוטומטי השתלט על חיינו, ובחודש אלול ניתנת לנו הזדמנות לקחת מחדש את ההגה לידיים.
אחד הקטעים היפים והמעוררים ביותר בתפילת הסליחות עוסק בדיוק בנקודה הזאת:
“בֶּן אָדָם, מַה לְּךָ נִרְדָּם? קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים. שְׁפֹךְ שִׂיחָה, דְּרֹשׁ סְלִיחָה מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים. רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים. וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים.”
נכון, בעבור רובנו אין זה חודש אלול הראשון שבו שמענו שאפשר לעשות תשובה ולהשתנות.
כבר עברו עלינו כמה וכמה חודשי אלול שבהם רצינו, אך לא הצלחנו להפסיק לעשן, להפסיק לכעוס, להתחיל לפרגן במקום לרכל ולקנא, להיות סבלניים יותר או לשנות הרגלים ישנים.
אז מה יהיה שונה הפעם? כיצד לא ניפול שוב אל הייאוש ואל המחשבה: “ככה אני, ואין מה לעשות”?
התשובה היא פשוטה: אמונה.
אמונה בכך שאם קלקלת – אתה יכול גם לתקן.
אמונה בכך שהבורא “מְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית”, ואם הבריאה כולה מתחדשת בכל רגע, הרי שגם אני יכול להתחדש ולהשתנות.
כדאי לזכור שאחת מעצותיו המתוחכמות של היצר הרע היא לעודד אותנו להחליט על שינויים דרמטיים ומהפכות גדולות. כאשר אנו מציבים לעצמנו מטרות עצומות ולא מציאותיות, כל מעידה קטנה מוציאה לנו את האוויר מן הריאות, ואז אנחנו זונחים הכול.
החוכמה היא לקבל החלטה על שינוי קטן, ממוקד ומעשי, ולדבוק בו במסירות ובכל הכוח.
עם אותה נקודה טובה נוכל להגיע בראש השנה אל הקב”ה ולומר לו בענווה: אמנם אנחנו חלשים אל מול התאוות, היצרים וההרגלים, אולם המאמץ שעשינו היה אמיתי וכן. הוא מעיד על האהבה שלנו אליו ועל הרצון להתקרב.
נכון שעשיית תשובה דורשת כובד ראש ורצינות, אולם אין פירוש הדבר שעלינו לשקוע בייסורים ובהלקאה עצמית על כל החטאים והטעויות שעשינו במהלך השנה.
משום מה, בעבור רבים חודש אלול הופך לחודש מאיים ומכביד, ונראה שבכך אנו מפספסים עיקרון יסודי.
קרבת ה’ בימים האלה מתורגמת בתודעתנו לעיתים למסע פנימי אכזרי של חיפוש אחר מומים וחסרונות, שמהם התעלמנו במשך השנה. חודש הרחמים והסליחות נצרב בתודעה כחודש העונשים והתוכחות. הנשימה נעשית כבדה ואנו רק מבקשים “לעבור בשלום” את הימים הנוראים.
יש מי שאף מפרשים בהומור את ראשי התיבות “אלול” כ”אוי לי ואבוי לי”.
האמת היא שאכן יש מקום לבחינה עצמית ולחשבון נפש, אולם הימים הקרובים הם בראש ובראשונה ימי רחמים, סליחות, אהבה ומחילה.
הנביא ישעיהו אומר:
“כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן”
(ישעיהו נ”ה, י”ב).
היציאה מעבדות לחירות, מדפוסים רגשיים מכבידים אל רוגע ושלווה, ומכניעה לתאוות אל שליטה ביצר – יכולה להיעשות באמת רק מתוך שמחה.
נכון, איננו מושלמים. נכון, יש לנו עוד דרך ארוכה והרבה תחומים שבהם עלינו להשתפר. ובכל זאת – לפחות אנחנו מודעים לכך. אנחנו רוצים להתקרב, לעשות טוב ולצאת ממעגל ההבל והריקנות.
היש דבר משמח יותר מכך?
ומעל הכול חשוב שנזכור: בשורש שלנו כולנו טובים. כולנו צדיקים. כולנו בניו ובנותיו של המלך.
נכון שיש בנו דברים הדורשים שינוי ותיקון, אולם הם אינם המהות האמיתית שלנו. הם שכבות, הרגלים ודפוסים שנדבקו אלינו לאורך הדרך.
האישיות האמיתית שלנו מתוקה מדבש, וכל עצבות והלקאה עצמית רק מרחיקות אותנו ממנה.
הנביא ישעיהו אומר:
“דִּרְשׁוּ ה’ בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב”
(ישעיהו נ”ה, ו’).
המציאות הרוחנית של חודש אלול נמשלת למלך מכובד ונשגב, שבמשך רוב ימות השנה ספון בארמונו וכמעט שאינו נגיש לאיש, מלבד למקורביו ביותר.
אולם בחודש אחד בשנה – חודש אלול – יוצא המלך מארמונו אל השדה הפתוח ונעשה קרוב אל נתיניו יותר מאי פעם.
האדמו”ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד, כתב כי בחודש אלול המלך “מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם”
(ליקוטי תורה, פרשת ראה).
ממצב שבו כמעט אי אפשר לפגוש בו, הופך המלך לנגיש לכל מי שמבקש להתקרב.
הנמשל ברור: המלך הוא מלך מלכי המלכים, אשר בחודש אלול קורא לנו לגשת אליו בדיוק כפי שאנחנו – בלי מסכות, בלי הצגות ובלי פחד – ולזכות בברכתו ובמאור פניו.
תיאור הפנים השוחקות מלמד שלא זו בלבד שאנחנו רצויים לפניו, אלא שהוא ממש מצפה לשובנו ושמח בנו שמחה גדולה כאשר הוא רואה אותנו מתקרבים אליו – ובעצם גם מתקרבים מחדש אל עצמנו.
המלך כבר נמצא בשדה.
השאלה היחידה שנותרה היא: איפה אנחנו?
שבת שלום
ניר אביעד
עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר
