מחלוקת קורח ועדתו, שהסתיימה בבליעתם בבטן האדמה, מהווה מדי שנה תזכורת עוצמתית להשפעתן הקשה של מידות לא מתוקנות.

כזכור, לפני העונש החמור פנה משה רבנו אל קורח וחשף את מניעיו האמיתיים. הוא הבהיר לו כי טענותיו לשוויון חברתי והטרוניה שהשמיע נגד הנהגתו של משה אינן נובעות מדאגה כנה לטובת העם. קורח לא היה “לוחם צדק חברתי”, כפי שניסה להציג את עצמו, אלא אדם שביקש לעצמו את הכהונה הגדולה וקינא בכך שאחרים זכו למעמד שאליו הוא נשא את עיניו.

חז”ל משלימים את התמונה ומתארים את קורח כאדם עשיר מאוד – עד שנולד הביטוי הידוע “עשיר כקורח” – וכמי שהיה מונע ממניעים של כבוד, שררה ותאוות שלטון.

מדבריו של משה אנו לומדים כלל גדול בתקשורת בין בני אדם. חז”ל אמרו: “כל הפוסל – במומו פוסל” (קידושין ע ע”א). פעמים רבות, כאשר אדם מבקר את חברו, ייתכן מאוד שהוא עצמו נגוע בדיוק באותה התכונה שמפריעה לו אצל האחר. אילו אותה תכונה לא הייתה קיימת בו במידה מסוימת, הוא כלל לא היה מסוגל לזהות אותה אצל זולתו.

לכן, בפעם הבאה שאנו מבקשים להעיר למישהו על התנהגותו – דבר שמומלץ לצמצם ככל האפשר – כדאי לעצור לרגע ולשאול את עצמנו: האם אותה תכונה באמת קיימת אצלו, או שמא אנחנו רואים ומשפטים את עצמנו דרך המראה שהוא מציב בפנינו?

כיצד ניתן לברוח מאותו רעל הקנאה שסופו לבלוע את האדם באדמה?

התשובה היא באמצעות אמונה וביטחון בכך שמה שהקב”ה שלח לנו הוא הטוב, המדויק והנכון ביותר עבורנו.

ייתכן בהחלט ש”הדשא של השכן ירוק יותר”. ייתכן שהוא זכה ליותר שפע חומרי, ליותר הצלחה מקצועית או אפילו ליותר הישגים רוחניים. אולם כאשר מבינים שתכלית החיים אינה להגיע ליעד כלשהו ואינה להידמות לאדם אחר, אלא לבצע את התיקון האישי והייחודי שלנו – כל התמונה משתנה.

ה”קלפים” שחולקו לנו בחיים, יהיו אשר יהיו, אינם טעות ואינם תקלה. הם חומר הגלם המדויק ביותר עבור ההתפתחות האישית שאליה אנו נדרשים. מתוך תודעה כזו אין מקום לקנאה, ואין מקום לתחושת מסכנות והתקרבנות.

יש אנשים שאם היה להם יותר כסף – דווקא הדבר היה מרחיק אותם מעצמם. יש אחרים שאם היו זוכים ליותר כבוד – דווקא הוא היה מסיט אותם משליחותם. לצבור עוד חומר ועוד כבוד זו אינה שמחה – זה ריגוש. וריגושים, כידוע, באים וחולפים.

שמחה אמיתית היא לראות את הטוב שכבר קיים בחיי ולהודות עליו.

בשורש הקנאה עומדת תפיסה שגויה שלפיה אם מישהו אחר הצליח, הרי שזה בא על חשבוני. אם לאחר טוב – כנראה שלי יהיה פחות. אולם זוהי טעות בסיסית וכואבת.

האמת האלוקית היא שעוגת השפע אינה מוגבלת. כאשר לשני טוב – השפע בעולם אינו מצטמצם, אלא דווקא גדל.

על פי הקבלה קיימים בעולם צינורות של שפע. כאשר הצינור חסום – כולם סובלים. כאשר אדם מסוים מצליח לפתוח את הצינור, לא רק הוא נהנה מהשפע, אלא העולם כולו נהנה מזרימתו.

מכאן שהאדם החכם ישמח בלב שלם בהצלחת חברו, שכנו או עמיתו. במקום לקנא הוא יבין שכעת ירד לעולם שפע נוסף שגם הוא יוכל ליהנות ממנו.

מעבר לכך, חכמת הקבלה מלמדת שלכל אדם יש שורש נשמה. כאשר שני אנשים מצויים במחלוקת עמוקה או בקנאה מתמשכת, ייתכן מאוד שהם מגיעים מאותו שורש נשמה. במילים אחרות – דווקא מי שנראה לנו כאויב או כיריב, עשוי להיות אחד האנשים החשובים ביותר לתיקון נשמתנו.

אותו חיכוך אינו מקרי. הוא מגיע משום שדווקא ההתגברות עליו היא המפתח לתיקון האישי ולתיקון העולם.

אם נשכיל לראות גם בבעלי המחלוקת שלנו שותפים למסע הרוחני שלנו, המציאות כולה תקבל משמעות אחרת.

נקודה נוספת העולה מן הפרשה היא כוחו של הדיבור.

בעימות שבין קורח ועדתו לבין משה רבנו מתחדד ההבדל בין צורת הדיבור של הצדדים. בעוד שמשה פונה אל המורדים בכבוד, בענווה ובניסיון כן להגיע לפיוס, דתן ואבירם משיבים לו בציניות חריפה: “כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר” (במדבר ט”ז, י”ג).

הרי “ארץ זבת חלב ודבש” היא הכינוי שנתנה התורה לארץ ישראל. אולם הם משתמשים באותו ביטוי כדי לתאר דווקא את מצרים, ארץ השעבוד והטומאה. באמצעות ציניות ודמגוגיה הם מבקשים ללעוג למשה ולרוקן את דבריו מתוכן.

הרמח”ל כתב ב”מסילת ישרים” כי הליצנות היא אחת המידות המסוכנות ביותר. היא פועלת כמו מגן משוח בשמן, שעליו מחליקים כל החיצים ואינם מצליחים לחדור. כך גם הליצנות – היא מונעת מכל תוכחה, אמת או מסר לחדור אל ליבו של האדם.

מי שרגיל לענות לכל דבר בציניות, לעוות את דברי זולתו ולהציגם באור מגוחך, לעולם לא יוכל באמת להשתנות. הציניות מקררת כל התלהבות, מבטלת כל עומק ומונעת מן הלב להיפתח.

אפשר לתאר בציניות כל דבר בעולם: נוף עוצר נשימה הוא רק כמה עצים ואבנים; צדקה היא רק עצלנות של העני; ספר תורה הוא רק עור של בהמה שעליו נכתבו אותיות בדיו.

הציני מסוגל להפוך כל דבר נשגב לחסר משמעות. לכן כה חשוב להיזהר ממידה זו.

גם בעונשו של קורח יש לימוד עמוק במיוחד.

דווקא האדמה, המייצגת את שיא הארציות והגשמיות, הייתה זו שבלעה אותו.

אדם שכל חייו בנויים על המרדף אחר המשכורת הגבוהה יותר, אחר התפקיד הנחשק יותר, אחר הכבוד החיצוני וההכרה החברתית – עלול למצוא את עצמו כורה במו ידיו את הבור של עצמו.

ההתבוננות במציאות מלמדת אותנו פעם אחר פעם שההתמסרות המוחלטת לעולם החומר אינה מביאה אושר. לעיתים היא דווקא מובילה לבדידות, לעצב ולריקנות.

קורח ביקש עוד ועוד כבוד, עוד ועוד מעמד, עוד ועוד כוח. בסופו של דבר דווקא הארציות שאליה היה מחובר כל כך היא זו שבלעה אותו והורידה אותו אל המקום הארצי ביותר שאפשר להעלות על הדעת – אל בטן האדמה.

פרשת קורח מזמינה אותנו לבחון מה באמת מניע אותנו, האם אנו פועלים מתוך שליחות או מתוך קנאה, האם אנו שמחים בטוב שיש לנו או עסוקים בהשוואות בלתי פוסקות, והאם אנו בונים את חיינו על יסודות של אמונה והכרת הטוב או על מרדף אינסופי אחר כבוד ומעמד.

הלוואי ונזכה לשמוח בחלקנו, לפרגן באמת לזולת, להתרחק ממחלוקת ומליצנות, ולבנות בתוכנו קרקע יציבה של אמונה, ענווה ושלום.

שבת שלום
ניר אביעד

– עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר