ספר “דברים”, אותו נתחיל לקרוא השבת, הוא למעשה סדרת הנאומים המפורסמת ביותר שנאמרה אי פעם בהיסטוריה האנושית. במשך ספר שלם, ורגע לפני כניסת העם אל הארץ המובטחת, משה רבנו “מצייד” את עם ישראל בתובנות, בהנחיות, בדברי חיזוק ובמצוות רבות שילוו את האומה היהודית עד עצם היום הזה.
את נאומו פותח משה בפרשתנו בתוכחה על חטאיו השונים של העם לאורך שנות הנדודים הארוכות במדבר. אולם, למרות שדברי התוכחה עצמם קשים, הוא משכיל לומר אותם בדרך שתוכל להישמע, להתקבל ולהתיישב על לב השומעים. בכך מתחדדת גדולתו כמנהיג; במעשהו זה הוא מלמד אותנו את אומנות התוכחה ואת יסודות התקשורת הבין־אישית.
«”אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר, בָּעֲרָבָה, מוֹל סוּף, בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת, וְדִי זָהָב” (דברים א’, א’).»
רש”י מבאר את הפסוק הראשון בפרשה וכותב כי לא בכדי המילים אינן מובנות לגמרי וישנם מקומות שאינם מוכרים לנו. לדבריו, זו בדיוק הייתה כוונתו של משה – להעביר את מסריו באופן שמצד אחד יהיה מלמד ומחנך לדורות, ומצד שני עדין ומרומז, כדי שלא לפגוע ישירות בכבודם של בני ישראל.
רש”י מוסיף ומסביר כי “בַּמִּדְבָּר” רומז למקום שבו מרדו בקב”ה ואמרו: “מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר”; “מוֹל סוּף” רומז למה שאמרו מול ים סוף: “הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם”; “דִּי זָהָב” הוא רמז לחטא העגל, וכן הלאה. כל אחד מהשמות שבפסוק הוא מעין מילת קוד לחטא גדול שביצע עם ישראל באותו המקום, אולם במקום לגעור בהם בצורה משפילה – הדברים נאמרו ברמז, בנועם וברגישות.
תוכחה היא למעשה כל אמירה או מעשה שמטרתם לעזור לאדם אחר לראות את התנהגותו השלילית ולסייע לו לשנות את דרכיו. בפשט הדברים התורה אף מעודדת אותנו להוכיח איש את רעהו, ואף משתמשת בכך כאמצעי להתגבר על הניכור ועל השנאה בין בני אדם:
«”לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ” (ויקרא י”ט, י”ז).»
בנוסף לכך נאמר:
«”כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה’ יוֹכִיחַ” (משלי ג’, י”ב),»
וכן:
«”הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ” (משלי ט’, ח’).»
ולמרות שהפסוקים הללו מעודדים לכאורה להרבות בתוכחה ובביקורת, המציאות מלמדת אותנו כי פעמים רבות מתקבלת דווקא התוצאה ההפוכה – העמקת הניכור והקרע בין המוכיח לבין מקבל התוכחה. למרות שהביקורת מכונה “ביקורת בונה”, בפועל היא לא אחת הורסת; במקום להוביל את השומע לצמיחה ולשינוי, היא מותירה אותו פגוע, נעלב ומתגונן.
עם יד על הלב – מי מאיתנו שמח לקבל ביקורת? מי באמת משתוקק שישקפו לו את חולשותיו? בפועל, כאשר מישהו ניגש אלינו ופותח במילים: “יש לי משהו לומר לך…”, מיד אנחנו מתכווצים, נכנסים לעמדת מגננה ועוטים שריון. אולי כלפי חוץ נעמיד פנים שאנחנו קשובים ומשתפי פעולה, אך בפנים – פעמים רבות אנו אטומים וחסרי פניות נפשית להקשיב באמת.
מדוע, אם כן, הביקורת שאנחנו רגילים לשמוע ולהשמיע שונה כל כך מן התוכחה שעליה מדברת התורה? מדוע דברי ביקורת מרחיקים כיום אנשים במקום לקרב ביניהם?
התשובה נעוצה בשאלה אחת: מאיזה מקום נאמרים הדברים?
משה רבנו מלמד אותנו שתוכחה אמיתית יכולה להיאמר ולהישמע רק כאשר מתקיימים שני תנאים:
א. היא נאמרת מתוך אהבה אמיתית וטהורה כלפי הזולת, ללא כל אינטרס אישי.
ב. המוכיח תיקן בעצמו את אותה המידה שעליה הוא מעיר, או לפחות עמל עליה בכנות.
אם נבחן את עצמנו באמת נגלה שברוב המקרים, כאשר אנחנו מעירים למישהו, הדברים אינם נאמרים – בלשון המעטה – מתוך אהבה טהורה, רצון אמיתי להיטיב עמו ובחינה מדויקת של מה שנכון עבורו. פעמים רבות אנחנו פשוט פורקים רגש שלילי שלנו ומנסים לעצב את השני כך שיתאים יותר לנוחות האישית שלנו.
יתרה מזאת, לא פעם אנחנו מתעצבנים דווקא על פגמים שקיימים בנו עצמנו, ושאותם עדיין לא זכינו לתקן, בבחינת דברי חז”ל: “כל הפוסל – במומו פוסל” (קידושין ע’, ע”א).
חז”ל במדרש ספרי מוסיפים ומבארים שמשה המתין שנים רבות לפני שהוכיח את עם ישראל, משום שכך למד מיעקב אבינו, שלא הוכיח את ראובן על מעשה בלהה אלא סמוך לפטירתו. אמר לו יעקב: “מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו? כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי.”
יעקב הבין שכאשר מוכיחים אדם בשעת כישלונו ובצורה חריפה, עלולים לפגוע בנקודת הכבוד הפנימית שלו – מקום רגיש ביותר. כאשר הדימוי העצמי של האדם נפגע, הוא עלול שלא לקום מן המשבר ואף לסטות לחלוטין מן הדרך.
במסכת אבות מלמדים אותנו חז”ל:
«”הֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת” (אבות א’, ו’).»
רבי נחמן מברסלב הרחיב רבות בנושא ואמר:
«”דע שצריך לדון כל אדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור – צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב… ועל ידי שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות – מעלה אותו באמת לכף זכות.”»
לדבריו, בכוחה של מחשבה טובה לחולל שינוי ממשי באדם אחר.
גם באמרתו הידועה:
«”נקודה טובה ועוד נקודה טובה, עוד מעט ואין רשע; התבוננת על מקומו ואיננו” (ליקוטי מוהר”ן, רפ”ב),»
מלמד רבי נחמן שכאשר מחפשים את הטוב שבאדם, הטוב הזה הולך וגדל. לעומת זאת, כאשר מתמקדים ברע – גם הוא מתעצם. בכוחם של מבט חיובי ושל מילה טובה להשפיע פי כמה וכמה מכל ביקורת ותוכחה.
בקריאת שמע אנו אומרים פעמיים בכל יום:
«”וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם” (במדבר ט”ו, ל”ט).»
פשוטו של מקרא מלמד על שמירת העיניים ממראות שאינם ראויים. אולם בעומק הדברים יש כאן גם קריאה לשמור את העיניים מלהתמקד ללא הרף בחסרונותיו של הזולת, משום שההתבוננות המתמדת בהם מקלקלת לא פחות את ליבנו שלנו.
ומה כאשר דברי ביקורת מופנים כלפינו?
העצה הטובה ביותר היא לקחת נשימה עמוקה, לא למהר להגיב, לא להדוף את הדברים בהאשמה נגדית או בעקיצה. כדאי לתת לדברים לחלחל, לבחון האם יש בהם גרעין של אמת, ולזכור שגם אם הדברים נאמרו בצורה שאינה נעימה – ייתכן שהקב”ה בחר באותו אדם להיות שליח כדי להעביר לנו מסר מסוים.
אין פירוש הדבר שעלינו לקבל כל ביקורת כפשוטה, אולם בהחלט ראוי לבחון האם מסתתר בה מסר שיכול לסייע לנו לצמוח ולהתקדם.
שבת של שלום,
ניר אביעד
– עריכה לשונית יפעה פויכטונגר
