פרשתנו מתארת, בין היתר, את כללי חלוקת אדמת ארץ ישראל לשבטים ולמשפחות. על פי ה”חוקים היבשים”, חמש בנות צלפחד, שטרם נישאו ושאביהן מת במדבר מבלי שהותיר אחריו בנים, לא היו אמורות לקבל נחלה כלל. בצעד דרמטי וחריג הן באו יחד לפני משה, אלעזר הכהן, הנשיאים וכל העדה, וטענו כי מצב זה פוגע בהן.
משה רבנו העביר את טענתן אל הקב”ה, ותשובת ה’ הייתה חד-משמעית: “כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת” (במדבר כ”ז, ז’). כלומר, הבנות צודקות. כפועל יוצא מכך, הקב”ה קבע שיש לתת גם להן נחלה, ואף הוסיף בתורה מצווה כללית לדורות: כאשר אדם נפטר ואין לו בן – תעבור נחלתו לבתו.
סיפור בקשתן של בנות צלפחד, והדרך האצילית שבה עשו זאת, יכולים לשמש דוגמה לכולנו גם במציאות חיינו כאן ועכשיו. בדרכן הייחודית הן שילבו אומץ, ענווה, רוך ואהבת הארץ, ולכן היוו ומהוות מודל לנשים רבות בכל הדורות הפועלות למען קידום מעמדן. יש אף שמגדילים ואומרים שהן היו הפמיניסטיות הראשונות בהיסטוריה, משום שהיו אסרטיביות והעזו לבקש מעבר למה שניתן היה לצפות שיינתן לנשים בדורן.
מסיפור בנות צלפחד עולה ומתבהר ייחודו של הכוח הנשי והחשיבות הגדולה שנותנות התורה והיהדות לנשים.
בקרב הציבור החילוני רווחת הדעה השגויה שהיהדות היא דת שוביניסטית המדכאת נשים. בנימה אישית, כמי שמכיר היטב גם את העולם החילוני וגם את העולם הדתי, חשוב לי להפריך תפיסה זו מן היסוד. לאורך כל הדרך היהדות מורה לכל גבר להתייחס לאשתו בכבוד מלכים.
נכון שבשולי השוליים של ציבורים דתיים מסוימים קיימות תופעות פסולות שיש לגנותן בכל תוקף ולפעול להפסקתן, אולם הפער בין מה שמציגה התקשורת, בעלת האג’נדה המגמתית מאוד, לבין המציאות – הוא אדיר. אם יש משהו שהיהדות מחנכת אותנו, הגברים, הרי זו האדרתן של הנשים ולא הדרתן. כל פגיעה או הפחתה בכבודן מנוגדת לחלוטין לרוח היהדות. כשהתחתנתי אמר לי הרב: “תפקידך בעולם מעתה ואילך הוא אחד – לגרום לאשתך להרגיש מלכה”. ואת זה אמור כל גבר יהודי ליישם בכל יום מחדש.
הסיפור של בנות צלפחד הוא סיפור של פמיניזם בריא. עצם הימצאותו בספר הספרים, שבו לכל מילה ואות יש חשיבות אדירה, מרמזת כי לערך של קידום מעמד האישה יש שורש רוחני גבוה וגרעין של אמת אלוקית.
אולם להבדיל מזרמים שונים של הפמיניזם המודרני, שבהם יש מי ששמו לעצמם מטרה לבעוט בכל מוסכמה, “לשחוט כל פרה קדושה” ולאמץ לעצמן התנהגויות גבריות, בנות צלפחד מודעות לכוחן הנשי של רוך, סבלנות, עדינות וחכמה פנימית, ונעזרות דווקא בו כדי להתקדם.
לכל מין יש יתרונות ומעלות, כמו גם חסרונות וחולשות. הערך השלם נוצר רק מחיבור בין השניים, ולא מניסיון אבוד מראש להידמות זה לזה כדי להפחית את התלות ההדדית. היהדות אינה רואה באישה חיקוי של הגבר. היא רואה בכל אחד מהם חצי, היוצר יחד שלמות, כפי שנכתב בפרשת בראשית: “זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם… וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם” (בראשית ה’, ב’). רק יחד, כאשר כל אחד מבטא באמת את מהותו ואת ייחודו, הם אדם שלם.
בגמרא נאמר: “נתן הקב”ה בינה יתרה באישה יותר מבאיש” (נידה מ”ה ע”ב). האישה זכתה לאינטואיציה עמוקה וחדה, למה שמכונה לא פעם “אינטואיציה נשית”. לנשים יש פעמים רבות יכולת להתחבר למקומות פנימיים בתוך עצמן, ולהבין דברים בהיבטים וברבדים שהם מעבר להיגיון הקר והשכלתני שעליו מתבססים פעמים רבות הגברים.
הדוגמה הבולטת לכך מסיפורי התורה היא קריאתו של הקב”ה לאברהם אבינו: “כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ” (בראשית כ”א, י”ב). הקב”ה ידע שבסוגיות מסוימות אפילו אברהם, הגדול שבגדולים, לא יצליח להתחבר לעומק הדברים כפי ששרה תצליח. דווקא היא תראה את הרבדים הפנימיים ותקבל את ההחלטות הנכונות.
אל סיפור זה מצטרפות עובדות רבות נוספות: רבקה הבינה נכון יותר מיצחק את מהותם של יעקב ועשו; בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים; בחטא העגל הנשים סירבו להשתתף; בחטא המרגלים היו אלה הגברים שבכו והשמיצו את ארץ ישראל; ולעתיד לבוא, על פי דברי חז”ל, הקב”ה ייעתר דווקא לתפילתה של רחל בבקשה לגאול את עם ישראל. גם הלכות תפילה רבות נלמדות דווקא מחנה, ועוד כהנה וכהנה התייחסויות מקראיות המדגישות את מעלתן של הנשים.
המהר”ל מפראג מבאר כי האישה נבראה בטבעה רוחנית, עדינה ושלמה יותר מן הגבר. זו למעשה אחת הסיבות לכך שנשים פטורות מלימוד תורה ומחלק מהמצוות שהזמן גרמן, שכן התורה נועדה לזכך את האדם וליישר את מידותיו, כפי שמלמדת הגמרא: “בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין” (קידושין ל ע”ב). הגברים, באופן כללי, נבראו מגושמים יותר, ועל כן הם זקוקים לעמל וליגיעה מרובים יותר כדי להגיע לתיקון.
וברשותכם, עוד מילה על הסיסמאות הריקות שמושמעות לא פעם בתקשורת “הנאורה” שלנו על “הדרת נשים”, “מדינת הלכה”, “איראן זה כאן” ושאר ביטויים מלאי בורות וארס.
כן, בחברה דתית נהוגה הפרדה בין נשים לגברים במוסדות החינוך, באירועים חברתיים וכמובן בתפילות. הדבר נועד למנוע הסחת דעת וקשרים לא רצויים. התגמול הוא בדמות חיי משפחה יציבים, נאמנות וחיי קדושה וטהרה. פועל יוצא הוא שיותר ילדים גדלים בבית בריא ואינם מכירים את הזעזועים הנפוצים כל כך בעולם הרחב.
גדרי הצניעות נועדו להעלות את כבודה של האישה ולמנוע את המצב העגום בעולם המודרני, שבו אישה נבחנת פעמים רבות על פי אמות מידה חיצוניות ושטחיות בלבד. הלכות אלה מחנכות את האדם להביט פנימה אל נפשו של האדם שמולו, ולא ללכת שולל אחר החיצוניות.
למרבה הכאב, יש בעלי אינטרסים זרים המנסים לחנך את עם הנצח מחדש ולהשכיח מאיתנו את השכל הישר. יחצנים ומהנדסי תודעה למיניהם, המשרתים שורה של ארגונים שונים, מעבירים דפי מסרים שבהם המרואיינים והמגיבים מתבקשים לחזור שוב ושוב על אותן מנטרות: הרימו קול נגד “הכפייה הדתית”, הכניסו את המילה “איראן” בכל משפט שני, אמרו שוב ושוב “מדינת הלכה” וזעקו שיש כאן “הדרת נשים”. ההנחה היא שאם ערוצי השיח הציבורי יוצפו בשלל הסיסמאות האלה, הן יתקבלו בסופו של דבר כאמיתות.
ואחרי כל הדברים הללו, ולמרות כל שנכתב כאן, חשוב לזכור שגם אם התורה עצמה מדברת על כבוד, אהבה וערך הדדי בין המינים, בסופו של יום באים אנשים בשר ודם לקיים אותה. וכפי שהם נופלים במקומות אחרים בגלל קטנותם, כך גם בתחום זה יש אנשים דתיים הפועלים הפוך מכוונת היצרן.
יש מקומות שבהם מקטינים נשים, ויש בהחלט מה לשפר ולתקן. אך חשוב לזכור שדברים אלה, הזוכים לעיתים לתהודה גדולה בהרבה ממקומם האמיתי, הם בשוליים, והם תוצר של מידות מקולקלות של אנשים – לא של רצון הבורא.
לסיכום, הניסיון לייבא את מלחמת המינים מתרבות המערב אל העולם היהודי הוא זר ושגוי. היהדות אינה “שוביניסטית” ואינה “פמיניסטית”. היהדות היא בעיקר “משפחתיסטית”, ואין דבר שהיא מחשיבה יותר מאשר את ערכי המשפחה, שלום הבית, העזרה ההדדית והכבוד ההדדי בין בני זוג.
שבת שלום
ניר אביעד
– עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר
