איש התקשורת והסופר חנן עמיאור מותח ביקורת חריפה על השיח הציבורי בישראל, וטוען כי תכנים פנימיים, ובעיקר כאלה המתפרסמים בתקשורת המקומית, הופכים לכלי בידי גורמים עוינים בזירה הבינלאומית.

לדבריו, ברשתות החברתיות מופצים תכנים “מזעזעים” שמקורם בתקשורת ישראלית, אשר זוכים לאלפי שיתופים ומגיעים לקהלים עוינים ברחבי העולם. בין היתר, הוא מציין טענות קיצוניות המיוחסות לישראל, החל משליטה בפורנוגרפיה העולמית ועד האשמות חמורות בפגיעה בילדים- תכנים שלטענתו מקבלים הד ציבורי רחב.

עמיאור מבקש להמחיש את טענתו באמצעות מקרה קונקרטי: ימים ספורים לאחר פעולה צבאית ישראלית נגד בכירים איראנים, כאשר לדבריו איראן הייתה נתונה בהלם, החל להתפרסם מאמר בעיתון האיראני Tehran Times, המזוהה עם הקו הרדיקלי של המשטר. המאמר קבע כי לאיראן זכות להעשיר אורניום ואף לבנות נשק גרעיני מול “הישות הציונית המתפוררת”.

הנקודה המרכזית מבחינת עמיאור אינה עצם המסר האיראני, אלא מקור ההשראה שלו. לדבריו, המאמר האיראני הסתמך על טענה דומה שעלתה זמן קצר קודם לכן בתקשורת הישראלית עצמה, במאמר שפורסם בעיתון הארץ ונכתב על ידי עורכו הראשי, אלוף בן. אותו מאמר העלה שאלה דומה: האם ישראל תשרוד עד שנת 2040.

כשאתם שואלים אם הטענה נכונה או לא,התשובה נמצאת מול העיניים, טוען עמיאור. האויב מצטט אתכם. הוא משתמש במילים שלכם כדי להצדיק את העמדות שלו.

לטענתו, מדובר בכשל עמוק בזירה התודעתית: במקום להיאבק בנרטיבים עוינים, חלקים מהשיח הפנימי בישראל מספקים להם לגיטימציה ואף חומר גלם. זו כבר לא רק ביקורת פנימית, הוא רומז, זו מציאות שבה הגבולות בין שיח פנימי לבין נשק תעמולתי מיטשטשים.

בסיום דבריו מזהיר עמיאור מפני השלכות רחבות יותר: כאשר המסרים הללו יוצאים החוצה ומאומצים על ידי גורמים עוינים, הם אינם נשארים בגדר דיון אינטלקטואלי, אלא הופכים לכלי במאבק רחב יותר על תודעה, לגיטימציה ובסופו של דבר גם על מציאות.