בדיון הסוער בסוגיית שירות נשים ביחידות קרביות מעורבות, הרב יצחק זאגא מציג מקרה של חייל “בן ישיבה” בלב עזה, שסירב להכניס פרמדיקית לרכב הקרבי (נמ”ר) בשל הצפיפות הפיזית והשלכותיה ההלכתיות והמוסריות. הרב טוען כי המציאות הצבאית והקרבה הפיזית בגיל צעיר מעוררות את היצר, וכי סירוב החייל היה מוצדק כדי לשמור על ערכיו.

מנגד, ד”ר מור אלטשולר מבקרת בחריפות את עמדת החייל וטוענת כי בסיטואציה מבצעית של הצלת חיים, הדיון על “יצר הרע” אינו במקומו. היא מדגישה כי החיילות לבושות בציוד מיגון מלא, מה שמנטרל כל היבט אישי-מיני. אלטשולר מציעה פתרון מערכתי של הקמת יחידות נשים הומוגניות (“טהרת נשים”), אך מדגישה את היתרון האסטרטגי בשילובן: לדבריה, ארגוני טרור כמו דאעש וחמאס מאמינים כי מוות מידי אישה ימנע מהם להגיע לגן עדן, מה שיוצר הרתעה פסיכולוגית משמעותית בשדה הקרב.

הראיון מגיע לטונים גבוהים סביב שאלת מקומן של נשים בצבא, כאשר אלטשולר טוענת שגישת הרב מקטינה את הנשים, בעוד הרב עומד על כך שההפרדה נחוצה ליעילות הצבא ולרווחת החיילים הדתיים. למרות חילוקי הדעות המהותיים, הדיון מציף את המורכבות שבין הצורך המבצעי בנשים לוחמות לבין האתגרים הדתיים והחברתיים הכרוכים בכך.