שנה של תביעה. מה נשאר ממנה?
לפני שנה נפתלי בנט החליט לתבוע את ערוץ TOV ואותי אישית.
התביעה עסקה בריאיון שערכתי עם אדם אטיאס, שבו דובר בין היתר על 50 מיליון השקלים שיצאו מהקופה הציבורית עבור ביתו הפרטי של בנט ברעננה. מדובר באחת הפרשות הציבוריות המדוברות ביותר סביב כהונתו כראש ממשלה.
חשוב להזכיר: הסיפור הזה לא נולד בערוץ TOV.
הוא נחשף על ידי איילה חסון בכאן 11, הודהד בכלי תקשורת רבים, והיה מושא לביקורת חריפה מצד מבקר המדינה מתניהו אנגלמן.
ובכל זאת, מכל מי שעסק בפרשה הזאת, בנט בחר לתבוע דווקא אותנו.
וזה לא היה אירוע חד פעמי.
באותה תקופה בנט הסתובב עם פנקס תביעות פתוח. עוד גוף תקשורת קטן, עוד עיתונאי, עוד מבקר, עוד מי שהעז לעסוק בפרשות שלא היו נוחות לו. פעם אחר פעם הוגשו תביעות. פעם אחר פעם נזרקו לאוויר סכומים גדולים וכותרות מפוצצות. ופעם אחר פעם התוצאות היו הרבה פחות מרשימות מההבטחות.
בדיעבד קשה שלא לראות את התמונה הרחבה.
בנט כבר סימן לעצמו את היעד הבא. חזרה לפוליטיקה. חזרה ללשכת ראש הממשלה. ובדרך לשם היה צריך לנקות רעשי רקע, לטשטש פרשות מביכות ולגרום לכל מי שחושב לבקר אותו לחשב מסלול מחדש.
הרי לא חייבים לנצח בתביעה כדי להשיג אפקט.
לפעמים מספיק להגיש אותה.
מספיק לגרור אנשים לבית משפט.
מספיק לגרום להם להבין שהם הולכים להוציא זמן, כסף ואנרגיה שאין להם.
וכאן מגיע החלק המעניין באמת.
במהלך ההליך אדם אטיאס, האיש שהעלה את הטענות נגד בנט בריאיון אצלנו, פרסם התנצלות.
בנט מיהר להציג את ההתנצלות הזאת כניצחון גדול.
הנה, האיש שטען את הטענות חזר בו.
הנה, הסיפור קרס.
הנה, האמת יצאה לאור.
אלא שהמציאות הייתה קצת יותר מורכבת.
כעת אני מפרסם גם את ההתכתבויות הפרטיות בינינו מאותה תקופה.
מי שיקרא אותן יגלה שאטיאס לא כתב לי שהוא שיקר.
הוא לא כתב שהמציא.
הוא לא כתב שהמידע היה שקרי.
הוא לא כתב שהוא חוזר בו מהדברים שאמר.
במקום זה הוא כתב דבר אחר לגמרי.
הוא כתב שיש לו אישה, ילדים, התחייבויות כלכליות ועסק לפרנס. הוא כתב שאין לו את היכולת הכלכלית להיכנס למלחמה משפטית ארוכה ויקרה מול אדם בעל אמצעים. הוא כתב שהוא נאלץ לקבל החלטה אסטרטגית.
כל אחד יכול לקרוא את הדברים ולהחליט בעצמו מה משמעותם.
בנט קיווה שגם אנחנו ננהג באותה הדרך.
שגם אנחנו נתנצל.
שגם אנחנו נתקפל.
אבל זה לא קרה.
הסכמנו לפרסם הבהרה.
סירבנו להתנצל.
כי לא היה לנו על מה להתנצל.
ואז הגיע הדיון.
אחרי שנה שלמה של הליכים משפטיים, אחרי אינספור שעות עבודה, הוצאות, עורכי דין ומשאבים, בנט הגיע לבית המשפט כשהוא תובע מאיתנו רבע מיליון שקלים.
הוא רצה כסף.
הוא רצה התנצלות.
הוא רצה ניצחון.
הוא רצה לצאת מההליך הזה עם כותרת שתאפשר לו לומר לציבור: צדקתי.
זה לא מה שקרה.
במקום לקבל את רבע מיליון השקלים שתבע, במקום לקבל התנצלות, ובמקום לקבל פסק דין שיקבע שהוצאנו עליו דיבה, הוצעה לצדדים דרך לסיים את ההליך בהסכמה.
בלי פיצוי.
בלי התנצלות.
בלי הכרעה לטובתו.
בלי פסק דין שקובע שערוץ TOV או אני הוצאנו עליו דיבה.
אז בואו נדבר על השורה התחתונה.
לא התנצלנו.
לא שילמנו פיצוי.
לא נפסק שקל אחד לטובת בנט.
לא ניתן פסק דין שקובע שהוצאנו עליו דיבה.
במקום רבע מיליון השקלים שבנט תבע מאיתנו, התיק הסתיים בלי הכסף שביקש ובלי ההתנצלות שדרש.
ויש עוד פרט קטן שבנט פחות אוהב לדבר עליו.
במסגרת ההסכמות שהושגו, לא רק שאנחנו לא שילמנו לו כסף — גם בנט עצמו הוציא 10,000 שקלים מכיסו לטובת עמותת “דרך עמי”, המנציחה את זכרו של סא”ל עמנואל מורנו ז”ל.
תחשבו על זה רגע.
בנט פתח בהליך שבו דרש מאיתנו רבע מיליון שקלים והתנצלות פומבית.
אחרי שנה של הליכים משפטיים הוא נשאר בלי רבע מיליון השקלים.
בלי ההתנצלות שדרש.
ובסוף גם הוציא כסף מכיסו.
ובכל זאת, נפתלי בנט מנסה למכור את התוצאה הזאת כניצחון.
למה?
כי המאבק שלו מעולם לא היה רק משפטי.
הוא היה מאבק על התודעה.
מאבק על הנרטיב.
מאבק על היכולת לגרום לציבור לשכוח.
לשכוח את הפרשות.
לשכוח את הביקורת.
לשכוח את השאלות הקשות.
אבל העובדות עקשניות.
שנה של תביעה.
רבע מיליון שקלים שנתבעו.
אפס פיצוי.
אפס התנצלות.
אפס הכרעה לטובת התובע.
ו־10,000 שקלים שיצאו מכיסו לטובת עמותה המנציחה את זכרו של עמנואל מורנו ז”ל.
מי שרוצה לקרוא לזה ניצחון, רשאי.
אני רואה משהו אחר.
אני רואה ניסיון להטיל פחד על כלי תקשורת עצמאיים באמצעות הליכים משפטיים ארוכים ויקרים.
אני רואה ניסיון לגרום לאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם מעבירים ביקורת על אדם חזק, עשיר ובעל שאיפות פוליטיות.
ואני רואה את העובדה הפשוטה ביותר:
אחרי שנה של תביעה, ההתנצלות שבנט דרש מאיתנו לא ניתנה, הפיצוי שבנט דרש לא התקבל, ובסופו של דבר גם הוא נדרש להוציא כסף מכיסו.
נכון, גם אנחנו הסכמנו לתרום לעמותה, כדי לא להיגרר לתהליך משפטי ארוך, אבל זאת מטרה טובה, והסכמנו לה רק כי בנט לא קיבל לא כסף ולא התנצלות.
זו לא פרשנות.
זו התוצאה.
