“כששואלים אותי למי המשטרה או השב”כ צריכים להיות נאמנים, אומר איש השב”כ עמית אסא, אני מרגיש שאנחנו מפספסים את הנקודה הכי בסיסית. הבלבול הזה שנוצר כאילו יש בחירה בין ‘נאמנות לממשלה’ לבין ‘נאמנות לבג”ץ’ הוא מסוכן. אני אומר את זה בצורה הכי ברורה: במדינת חוק, הכוח לא שייך לאף אחד מהם באופן בלעדי. הוא שייך לחוק. כשאני רואה את הדיונים האלה, אני מבין כמה הציבור מבולבל. גוף ביטחוני לא צריך לשאול ‘מי הבוס שלי’ במובן הפוליטי, הוא צריך לשאול ‘מה החוק אומר’. ציות להנחיה של ראש ממשלה היא לא מילה גסה, כל עוד היא במסגרת החוק.

אני אגיד לכם מה באמת מדיר שינה מעיניי, הקשר הבלתי אמצעי והפסול שנוצר בין גופי האכיפה למערכות הדוברות והתקשורת. המושג ‘אובייקטיביות עיתונאית’ כמעט נמחק מהלקסיקון שלנו. כשאני רואה איך עיתונאים הופכים לדוברים של ארגונים תמורת סקופים, אני מבין שהמציאות המתווכת לציבור היא מעוותת. זה רעל. זה משחית את היכולת של מערכות הביטחון לתפקד בצורה נקייה ומקצועית, כי פתאום הכל נמדד ברייטינג ובאג’נדה של העורך.

ובזמן שאנחנו מתפלפלים באולפנים, בשטח המציאות הרבה יותר אלימה. הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי הוא לא רק בעיה של פשיעה, זו פצצה אסטרטגית מתקתקת. כולנו מבינים שהנשק הזה לא יישאר רק בתוך משפחות הפשע לנצח. אבל, ואני אומר את זה מתוך היכרות עם השטח, אני מתחיל לראות אור בקצה המנהרה. המאמצים להחזרת המשילות בדרום, הכנסת השב”כ לטיפול בפשיעה הלאומנית-פלילית והשימוש המסיבי ברחפנים ובטכנולוגיה, אלו צעדים שחיכינו להם שנים. זה תהליך סיזיפי, ארוך, ואולי התחלנו אותו באיחור ניכר, אבל הנחישות שאני מזהה עכשיו היא הדרך היחידה להחזיר את הביטחון האישי לכל אזרח במדינה.”