אלי ציפורי, מהעיתונאים הבולטים המבקרים את מערכת המשפט והתקשורת הממסדית, מציג בשיח האחרון עמדה נחרצת נגד מה שהוא מגדיר כ”תביעות השתקה”. לטענתו של ציפורי, גופי תקשורת חזקים ובעלי השפעה, ובראשם ערוץ 12, משתמשים בכוחם הכלכלי והמשפטי כדי להרתיע עיתונאים ואנשי תקשורת המביעים ביקורת על פועלם. ציפורי מתייחס במפורט לתביעה המוגשת נגדו ונגד עמיתים נוספים בעקבות השימוש במונח “עלילת דם” בהקשר של פרשת שדה תימן, ומדגיש כי מדובר בטקטיקה של הפחדה ולא בחיפוש אחר אמת משפטית.

במרכז הביקורת של ציפורי עומדת הטענה כי התקשורת הממסדית אינה מסוגלת להודות בטעויות, גם כאשר מתברר כי המידע שהופץ היה שגוי או חלקי. הוא מצביע על המקרה של שידור סרטון שעורר סערה ציבורית, ולטענתו התברר בהמשך כמבושל או מטעה. ציפורי טוען כי במקום להתנצל בפני הציבור על הטעייתו, בוחרים גופי התקשורת להסתתר מאחורי טיעונים משפטיים של “אמת לשעתה”. לדידו, חוסר היכולת לומר “טעינו” משותף לא רק לכלי התקשורת הגדולים אלא גם לגופים כמו הפרקליטות, מה שיוצר פער הולך וגדל בין המציאות, כפי שהיא משתקפת בחדרי החקירות ובבתי המשפט, לבין האופן שבו היא מתווכת לציבור הרחב. ציפורי קורא לבחינה מחודשת של אמינות הדיווחים התקשורתיים, במיוחד בתיקים רגישים כמו תיקי האלפים, ומזהיר מפני השפעתם של אינטרסים זרים על השיח הציבורי בישראל.