לבנון, המדינה שבעבר נחשבה ל”שוויץ של המזרח התיכון”, מוצגת בניתוחו של ד”ר אדי כהן כזירה של אנומליה היסטורית וחוסר יציבות כרוני. לדבריו, שורשי הבעיה נעוצים כבר בראשית דרכה של המדינה, כאשר הצרפתים העניקו לנוצרים מדינה בתוך “בועה סונית”, מיקום שהוא מגדיר כלא טבעי במרחב המזרח-תיכוני. לאורך שישה עשורים, לבנון לא תפקדה כישות ריבונית עצמאית, אלא כבמה להשפעות חיצוניות משתנות: החל מהשליטה הפלסטינית של הפת”ח בסוף שנות ה-60, דרך הכיבוש הסורי הממושך שנמשך עשרות שנים עד לרצח רפיק אל-חרירי, ועד להגמוניה האיראנית הנוכחית.
ד”ר כהן מדגיש כי איראן שולטת כיום בלבנון באופן מוחלט באמצעות חיזבאללה, אותו הוא מגדיר לא רק כארגון טרור, אלא כצבא של ממש וכמדינה בתוך מדינה. המציאות הפוליטית הפנימית בלבנון, תחת הנהגתו של הנשיא אעון, אינה מאפשרת פירוק של חיזבאללה מנשקו, הן מחוסר יכולת מבצעית והן מחוסר רצון פוליטי, כאשר הממשל הלבנוני מעדיף להישען על גורמים חיצוניים כמו ישראל או ארצות הברית במקום להתמודד עם האיום בעצמו.
בנוגע ליכולת של ישראל לשנות את פני המציאות, כהן מציג עמדה מפוכחת ומאתגרת. הוא טוען כי “יש להגיד את האמת”, לישראל אין את היכולת לפרק את חיזבאללה מנשקו באמצעות כוח צבאי בלבד, שכן כניסה קרקעית לשכונות בירות ופירוק הארגון “בית אחר בית” אינם ישימים. הוא משווה זאת למקרי עבר כמו סדאם חוסיין בעיראק או בשאר אל-אסד בסוריה, ומסביר כי מצור או חרם כלכלי אינם מספיקים כדי להפיל משטר. הלקח ההיסטורי, לדידו, הוא ששינוי אמתי בשטח מחייב נוכחות של כוחות קרקעיים משמעותיים, ומזכיר בהקשר זה רעיונות שעלו סביב ממשל טראמפ או מעורבות של כוחות אחרים כמו אל ג’ולאני בסוריה, כדוגמה לכך שרק פעולה ישירה על הקרקע מובילה לקריסת משטרים. ללא גורם כזה, לבנון תמשיך להיות שבויה בידי השחקנים החיצוניים המנצלים אותה כזירת לחימה.
