השגריר הרוסי בישראל, אנטולי ויקטורוב, שוב מוצא את עצמו בעמדת התגוננות דיפלומטית, כשהוא מנסה להסביר לעולם ובעיקר לציבור הישראלי את הריקוד הכפול של מוסקבה במזרח התיכון. בריאיון שהעניק לאחרונה לערוץ הטלוויזיה בשפה הרוסית RTVI, הבהיר ויקטורוב כי הקרמלין אינו רואה בארגון חמאס תוצר של פעילות רוסית, ודחה בתוקף את הטענות לפיהן ארצו מעודדת טרור. לדבריו, הקשרים שמוסקבה מקיימת עם נציגי הארגון נועדו אך ורק לקידום פתרונות הומניטריים, בדגש על סוגיית החטופים שמעסיקה את החברה הישראלית מאז פרוץ המלחמה.
הניסיון הרוסי לצייר את המגעים עם חמאס כפעילות הומניטרית טהורה נתקל בביקורת חריפה בירושלים כבר חודשים ארוכים. ויקטורוב מודע היטב למתיחות הזו, אך הוא בוחר להדגיש דווקא את התוצאות בשטח. הוא טוען כי המעורבות הרוסית סייעה ישירות במאמצים לשחרור חטופים בעלי אזרחות רוסית, וכי ללא ערוצי התקשורת הפתוחים הללו, היכולת להשפיע על הנהגת חמאס הייתה מצטמצמת משמעותית. מבחינתו, מדובר בכלי דיפלומטי לגיטימי במציאות מורכבת, גם אם הוא מעורר תרעומת בקרב הציבור הישראלי שרואה במוסקבה גורם שמעניק לגיטימציה לרוצחים.
אחת הנקודות המעניינות ביותר בדבריו של השגריר נוגעת למינויו של רומן גופמן לראש המוסד החדש. ויקטורוב לא היסס לחשוף כי הוא מכיר את גופמן באופן אישי, ואף ציין כי הקשר בין ארגוני הביטחון של שתי המדינות נמשך למרות חילוקי הדעות המדיניים. יש לנו על מה לדבר, אמר השגריר, כשהוא רומז לכך שמתחת לפני השטח, התיאום הביטחוני והמודיעיני בין ירושלים למוסקבה נותר עמוק וחיוני לשני הצדדים, במיוחד לאור הנוכחות הרוסית המסיבית בסוריה והצורך למנוע חיכוך ישיר בין צה”ל לכוחות הרוסיים.
השגריר הרוסי התייחס גם למלחמה באוקראינה, נושא שמעיב על יחסי החוץ של רוסיה עם המערב כולו. הוא הביע הערכה גלויה לכך שישראל בחרה שלא להצטרף לסנקציות המערביות נגד מוסקבה ולא סיפקה נשק קטלני לקייב. מבחינת הקרמלין, העמדה הישראלית הזו היא הוכחה לעצמאות מדינית ולראייה אסטרטגית מפוכחת, שמתחשבת באינטרסים הביטחוניים של ישראל במזרח התיכון. ויקטורוב רואה בכך בסיס להמשך הדיאלוג הפוליטי, גם כאשר הטונים במישור הפומבי הופכים לעיתים לצורמים.
בכל הנוגע לעתיד רצועת עזה, ויקטורוב הביע תמיכה במעבר לשלבים הבאים של התוכניות להסדרת המצב, אך הדגיש כי כל פתרון חייב להתבסס על הסכמה בין הצדדים ולא על כפייה של מתווכים חיצוניים. הוא מתח ביקורת מרומזת על הניסיון האמריקני להוביל את התהליך לבדו, וטען כי ללא מעורבות של מדינות האזור והקהילה הבינלאומית הרחבה, כולל רוסיה, לא ניתן יהיה להגיע ליציבות ארוכת טווח. מוסקבה, כך נראה, אינה מתכוונת לוותר על מעמדה כשחקן מפתח בזירה הפלסטינית.
השגריר גם נגע בסוגיית האחדות הפלסטינית, וציין כי רוסיה ממשיכה לארח נציגים מכלל הפלגים הפלסטיניים במטרה לקדם פיוס פנימי. מבחינת ישראל, מדובר בצעד בעייתי שמעניק לחמאס מקום שווה בשולחן הדיונים, אך בראייה הרוסית, מדובר בצעד הכרחי להקמת ישות פוליטית אחת שתוכל לנהל משא ומתן בעתיד. ויקטורוב רואה ברוסיה גורם מאזן שיכול לדבר עם כולם, בניגוד לארצות הברית שנתפסת בעיניו כמי שנוקטת צד באופן מובהק.
במישור האזרחי, ויקטורוב הביע תקווה לחידוש הטיסות הישירות בין המדינות בהיקף מלא. הוא ציין כי מוסקבה מעוניינת לראות את חברת אל על חוזרת לטוס לרוסיה באופן סדיר, וכי ישנו רצון הדדי להחזיר את טיסות אירופלוט לישראל. מדובר בצעד שיש לו משמעות כלכלית וחברתית גדולה, במיוחד עבור מאות אלפי הישראלים שיש להם קשרי משפחה ועסקים ברוסיה, והוא מהווה אינדיקציה נוספת לכך ששתי המדינות מנסות לשמור על נורמליות מסוימת בתוך הכאוס העולמי.
למרות הטון המפויס יחסית של השגריר, אי אפשר להתעלם מהמתיחות שנוצרה בעקבות אירועים נקודתיים, כמו היעלמותו של ההיסטוריון ארטיום קירפיצ’נוק לאחר נחיתתו בישראל. ויקטורוב אישר כי השגרירות עוקבת אחר המקרה, מה שמזכיר לכולנו כי מתחת לחיוכים הדיפלומטיים, קיימים חיכוכים יומיומיים על רקע פעילות גופי הביטחון והמודיעין. עם זאת, נראה כי שני הצדדים מעדיפים לפתור את המשברים הללו בחדרים סגורים ולא לתת להם לפוצץ את מערכת היחסים השברירית.
הקשר האישי בין ויקטורוב לרומן גופמן עשוי להיות המפתח לניהול המשברים הללו בעתיד. גופמן, שמכיר היטב את המנטליות והשפה הרוסית, מביא איתו לתפקיד ראש המוסד הבנה עמוקה של השחקן הרוסי. ויקטורוב מזהה זאת ורואה בכך הזדמנות לשיח מקצועי וענייני, שיכול לגשר על פערים אידיאולוגיים עמוקים. עבור ישראל, מדובר בנכס אסטרטגי שמאפשר לה להעביר מסרים חדים לקרמלין מבלי לשבור את הכלים.
בסופו של יום, דבריו של השגריר ויקטורוב משקפים את המציאות המורכבת שבה ישראל ורוסיה נמצאות. מצד אחד, מוסקבה מארחת את ראשי חמאס ומסרבת להגדירם כארגון טרור, מה שמעורר זעם מוצדק בירושלים. מצד שני, התיאום הביטחוני בסוריה וההימנעות הישראלית מסנקציות על אוקראינה יוצרים מרחב של אינטרסים משותפים ששני הצדדים אינם ממהרים לנטוש. זהו משחק שחמט דיפלומטי שבו כל מהלך נשקל בקפידה, והשגריר ויקטורוב הוא אחד השחקנים המרכזיים בו.
הציבור הישראלי, ובמיוחד הקוראים בעלי הזיקה הלאומית והיהודית, מתקשים לקבל את הטיעון הרוסי על הומניטריות מול ארגון שטבח ביהודים. עם זאת, הכתובת על הקיר ברורה: רוסיה כאן כדי להישאר, והיא תמשיך להשתמש בכל הכלים שברשותה כדי לשמר את השפעתה באזור. האתגר של הנהגת המדינה, ושל ראש המוסד החדש בפרט, יהיה לתמרן בתוך הרשת הזו תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים העליונים של עם ישראל וארץ ישראל.
לסיכום המציאות הזו, נראה כי הדיאלוג בין ירושלים למוסקבה ימשיך להתנהל בשני מסלולים מקבילים: מסלול פומבי של הצהרות וביקורת, ומסלול חשאי של תיאום ביטחוני הדוק. השגריר ויקטורוב, בדבריו על גופמן ועל הקשר עם חמאס, רק נתן לנו הצצה קטנה למורכבות הזו. במזרח התיכון החדש, שבו המעצמות בוחשות בכל פינה, ישראל חייבת להישאר עירנית, חזקה ומפוכחת, ולדעת לזהות מתי החיוך של השגריר הוא הזדמנות ומתי הוא רק מסווה לאינטרסים זרים.
