פרופ’ משה כהן-אליה חושף את התהליך האישי והאידיאולוגי שעבר: מילדות בשוק תלפיות בחיפה ותמיכה נלהבת במנחם בגין, דרך השתלבות עמוקה במוקדי הכוח של האליטה הישראלית, מיחידה 8200 ועד לימודים בהרווארד, ועד לחזרה המפתיעה לשורשיו. כהן-אליה מתאר כיצד במהלך שנותיו במוסדות היוקרתיים ביותר, הוא חווה תהליך של “הפנמת נורמות אליטיסטיות”, אך נקודת המפנה הגיעה דווקא סביב המשבר החוקתי והמשא ומתן על הרפורמה המשפטית. לדבריו, שם נחשף לכמות בלתי נתפסת של יוהרה והתנשאות כלפי מי שכונו בלעג “בבונים”, מה שהוביל אותו להבנה כי האינטואיציה של העם והחוכמה הקולקטיבית שלו עדיפות על פני זו של השכבה השלטת.

פרופ’ כהן-אליה מבקר בחריפות את המצב הקיים במערכת המשפט ובמוסדות המדינה, וטוען כי דמויות כמו גלי בהרב-מיארה ויצחק עמית הפכו בפועל ל”חוק עצמו”. הוא מסביר כי בעוד שבאופן תיאורטי השופטים אמורים להיות “הפה של החוק” ולבטא את לשונו, במציאות הישראלית הם עוקפים את החוק הכתוב כדי להחיל את ערכיהם האישיים. לשיטתו, המאבק האמיתי כיום בישראל אינו רק על חוקים, אלא על האנשים המאיישים את התפקידים המכריעים: מראש השב”כ והמוסד ועד לנציב שירות המדינה ושופטי בית המשפט העליון. הוא מסכם בביקורת עצמית כלפי המחנה הימני, שלדבריו היה “נאיבי” במשך עשורים ולא הבין את “המשחק” שאהרון ברק שיכלל השתלת אנשי אמון בכל מוקד כוח, וטוען כי רק בשנים האחרונות הימין התעורר למציאות שקשה מאוד לשנותה.