בשיחה נוקבת על מצב החברה ומערכת החינוך בישראל, מציג סא”ל עמי מגן תמונת מצב ביקורתית על התמורות שעברו בתי הספר והמרחב הציבורי בארבעת העשורים האחרונים. לדבריו, מערכת החינוך עברה שינוי מהותי שהוביל להפרדה בין הוראה לבין חינוך אמיתי, שינוי הניכר אפילו בטרמינולוגיה המקצועית: אם בעבר אנשי המקצוע הוגדרו כ”אנשי חינוך”, כיום הם מוגדרים כ”עובדי הוראה” בלבד, מגמה שמשקפת התמקדות בהעברת חומר על פני עיצוב ערכים.
מגן מצביע על פער עמוק בין העבר להווה בלימודי המסורת והמורשת. בעוד שבעבר נלמדו בבתי הספר הממלכתיים מקורות יהודיים כמו משנה, גמרא ורמב”ם באופן טבעי, כיום כל ניסיון ללמד תנ”ך נתקל מיד בטענות ובחששות מ”הדתה”. לטענתו, מדובר בתפיסה שגויה שאינה מתכתבת עם המציאות העובדתית בשטח; מבט לאחור על ארבעים השנים האחרונות מגלה כי המרחב הציבורי והאזרחי בישראל, מתחבורה, דרך מסעדות ועד לתוכני הלימוד, עבר דווקא תהליכי חילון מובהקים ולא הדתה.
מעבר לסוגיית לימודי המורשת, מגן מזהיר מפני שחיקה חמורה ביכולת לנהל דיון ציבורי בריא. השיח הפך לשיח של פוזיציות מקובעות במקום דיון מהותי, ובתוך כך החברה שכחה לחנך לניהול מחלוקות ולתרבות של הקשבה וויכוח מכבד. לראייתו, מדובר במשבר משמעותי הנוגע ישירות לאתגרים הניצבים בפני ההנהגה, מערכת החינוך ועולם התקשורת.
