משה ויינברד מספר על החיים בטורונטו כסטודנט ישראלי יחיד בכיתה של עשרות תלמידים.על תחושת הבדידות העמוקה וההשתקה השיטתית. כל עיסוק במתרחש במזרח התיכון ובישראל נתקל בהשתקה מיידית ובהפיכת הנושא לטאבו מוחלט, תוך איסור בלתי רשמי להביע דעה או עמדה. המציאות הזו הלכה והחריפה עם התפשטות תנועת ה-BDS והפגנות מחאה תכופות בעיר, שהעמיקו את תחושת הזרות של מי שנמצא במקום כמיעוט מובהק.
במקביל לרוח הליברלית והמתירנית שאפיינה את האזור שבו התגורר, הורגש תהליך הדרגתי של אסלאמיזציה והפצת תכנים דתיים במרחב הציבורי ובבנייני המגורים. השילוב בין אידאולוגיה פרוגרסיבית לבין כניסת השפעות מהגרים יצר סביבה שבה דווקא עודף הליברליות חנק את חופש הביטוי עבור מי שלא יישר קו. הקושי התבטא במפגשים פשוטים ביום-יום, בשיחות חולין בסאבוויי או עם קולגות בעבודה, שבהן הבעת דעה שאינה מיישרת קו עם הזרם המקומי נענתה בשאלה ישירה: “מה אתה עושה פה אם זה מה שאתה חושב?”.
החיכוך היומיומי הזה הוביל להתפכחות ולמשבר זהות פנימי סביב הפטריוטיזם הישראלי והזהות היהודית, תוך הבנה שלא מדובר בהחזקת עמדות קיצוניות, אלא בסתירה בלתי ניתנת לגישור בין תחושת השייכות לחיים בפועל. החוויה של מפגש עם צאצאי ישראלים ויהודים מקומיים שחיפשו זיקה וקרבה לזהות הישראלית רק חידדה את ההבנה הזו, והפכה את השאלה “מה אני עושה פה?” למניע העיקרי לעזיבת קנדה ולחזרה לארץ.
