נויה מנדל, סטנדאפיסטית מצליחה במגזר הדתי, מספרת לכבוד פורים שכדי לצחוק, עלינו להוריד הגנות ולעבוד על המערכת הפנימית שלנו. מנדל מוסיפה שלתינוקות אנחנו תמיד מפרגנים, מחכים לתינוק שיצחק ויחייך ועושים הכל כדי שהוא יגיב אלינו. עם זאת, השנים עוברות והיחס לצחוק משתנה. בכל כיתה יש את ה"מצחיק שבחבורה" ודווקא אותו המורה יוציא מהשיעורים. לכן לאט לאט מתקבעת אצל הילדים התפיסה בתת-מודע שעליהם להיות רציניים, "אנשים שרוצים אותנו רציניים מוחקים לנו את החיוך".
מנדל מדברת על המקום שלה כאמא, ואומרת שאם ישנם אנשים שמוחקים לנו את החיוך, תפקידנו כאימהות להחזיר אותו. היא מוסיפה כי "צחוק בבית זה שמחת חיים, זה כיף, כיף להיות בבית. תמיד אני אומרת שאמא שצוחקת עם הילדים שלה הילדים שלה גם יבכו איתה כי זה אותו מטבע. ואני אומרת את זה באמת מניסיון מטורף, גם בכי וגם צחוק זה הולך ביחד, ילד שלא יצחק איתך הוא לא יבכה איתך".
היא מוסיפה על הקשר בין צחוק לבכי ואומרת "יותר קשה להצחיק מאשר לגרום לבכות, חד משמעית, כמה סיפורים טרגיים יש, ברגע אחד את יכולה לבכות. לצחוק, זה יותר מורכב". היא אומרת כי לנשים יותר קשה להרים את עצמן, האוטומט שלנו זה עצב. בעקבות זה היא ממליצה שעלינו לסגל לעצמנו כאימהות סיפור בדיחות לילדים מגיל קטן. מנדל מספרת שכאשר ילדיה היו קטנים היה לה ספר בדיחות שממנו הייתה מקריאה לילדיה.
אך מעבר לספרי בדיחות, היא מדגישה שהטבעיות של בדיחות במהלך סדר היום חשובה מאוד. מנדל מדגימה זאת באנקדוטה קטנה, שכאשר הכינה לילדתה הקטנה חביתה מקושקשת היא אמרה לה שתביא טוש כדי לקשקש על החביתה. היא מסכמת ואומרת כי כל אחד מאיתנו קיבל כישרון, שטר חוב מהקב"ה ועלינו לפרוע אותו בחיינו, והיא מבחינתה מצחיקה ומשמחת אנשים באמצעות היכולת הזאת שקיבלה מהקב"ה.
