קשה להשאר אדיש אל מול האלוף במיל' יצחק בריק כשהוא מספר את חוויותיו ממלחמת יום הכיפורים. קשה שלא להתפעל מהגבורה, המסירות, השליחות והעמידה בקשיים בלתי אנושיים. בראיון מיוחד ואישי מאוד הוא מספר בגוף ראשון את חוויותיו מהמלחמה ההיא לפני 50 שנים.
במלחמת יום הכיפורים שימש בריק כמפקד פלוגה בגדוד 113 בפיקודו של אסף יגורי, הגדוד השתייך לחטיבה 217 של אוגדה 162. כשהוא נשאל מה גורם לו להסתער מול האש למרות הסכנה האישית הגבוהה והידיעה שלא יחזור חי הוא משיב. היו שני דברים שנתנו לי כח: "המשפחה שלי ולא אטעה אם אומר גם המדינה שלי. הייתה לי הבנה עמוקה שאם לא ננצח לא תהיה לי מדינה ולא תהיה לי משפחה. כשראיתי את הלחימה ולאן שנכנסו, את הבלאגן ביומיים הראשונים הבנתי שזה תלוי בנו הלוחמים והמפקדים הזוטרים. נשאתי על גבי משא ענק שאני בנקודה מכוננת לעם ישראל. לא בדיוק חשבתי על זה במהלך המלחמה אבל במבט לאחור זה מה שהוביל אותי".
והדבר השני מרשים לא פחות: "ויותר מזה זה הפקודים שלי, שהיו כמו הילדים שלי. הרגשתי שאני חייב להם את כל כולי על מנת שהם ישרדו וביחד ננצח. לא לעמוד במשימה, לא להכנס אל תוך התופת על מנת לנצח מבחינתי זה להפקיר אותם כאילו הפקרת את בניי".
בין דבריו של בריק אפשר לזהות גם את הקשר לימים המפולגים מאז הקמת הממשלה והמחאות והמתח בין ימין שמאל, דתיים וחילוניים: "רובם היו בני ישיבות. הייתי חילוני ממש. החיבור שהתאחה בינינו הוא חיבור שמחזיק לעולמים ועד היום הם החברים הכי טובים שלי. בכל הכאוס של היום במדינה בין חרדים דתיים וחילוניים, הוכחתי שאפשר ללכת ביחד לנצח במלחמות ובשגרה ואפשר לעשות את החיבור הזה.
מה הייתה החלטת חייו של בריק במהלך המלחמה והקרב הקשה אליו נקלע?
מה דעתו על אמונה בשדה הקרב ועל התיאום עם חייליו בני הישיבות?
וגם: איך נסגר המעגל 34 שנים אחרי הקרבות?
צפו בראיון המלא
מקום בעולם:
