מטבח הדביקות

ראשיתה של פרשת שמיני עוסק בתיאור מפורט של הליך הכשרתם המעשית של אהרן ובניו לעבודת המשכן, עם האירועים השונים שהתחוללו שם. לעומת זאת סוף הפרשה, כאילו במעבר לא-קשור, עוסק במטבח היהודי: כשרות בהמות, עופות, חיות ורמשים.

במעבר בין החלק הראשון, העוסק ב"משכן", לחלק השני העוסק ב"מטבח" אומרת התורה: "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, ב). כמובן שכבר בקריאה פשוטה של הפסוק יש בו קושי בולט: בתחילת הפסוק נאמר ב"זאת החיה אשר תאכלו" ומסתיים במילים "מכל הבהמה אשר בארץ". חז"ל מלמדים אותנו בכל מקום ש"חיה בכלל בהמה". המילה "בהמה" כוללת הן חיות והן בהמות. ואילו המילה "חיה" – כוללת בתוכה רק חיות ולא בהמות. אם כן, כיצד התורה אומרת באופן כללי "זאת החיה" וממשיכה ב"מכל הבהמה".

רש"י עונה על כך: "זאת החיה – לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצות, ולאומות העולם לא אסר כלום".

לפי רש"י המילים "זאת החיה אשר תאכלו" אינה מכוונות ליצורים המכונים "חיה" אלא לחיוּת (בשורוק). הטומאה היא מוות והטהרה היא חיים. לכן התורה אומרת לנו – רק דברים בעלי "חיות" המנוקים מכל טומאה – הם הראויים לכם למאכל. אתם עם הדבוק במקור החיים, מקור הטהרה – והתוצאה של דביקות זו הם מצוות עשה ולא תעשה, ובכללם התאמה מיוחדת בענייני המזון. ה"מטבח היהודי" הוא "מטבח הדביקות" ומשם נגזרים כלליו.

ואכן, חוץ מהלכות כשרות, ישנן הלכות רבות המשקפות את שייכות השלחן שלנו למזבח: מקפידים להטביל הפרוסה במלח – כנגד מה שנאמר "על כל קרבנך תקריב מלח" (רמ"א או"ח קסז, ה). מכסים את הסכין בברכת המזון כנגד מה שנאמר על המזבח "לא תניף עליו ברזל" (או"ח קפ, ה). ועוד כתבו הפוסקים שיש להיזהר שלא להרוג כינה ושלא יהיה על השלחן שום דבר מאוס (מג"א קסז סקי"ג וערוה"ש שם יב). ובמסכת אבות נאמר שעל ידי דברי תורה הנאמרים תוך כדי הסעודה – השלחן הופך להיות "שולחנו של מקום".

https://tovnews.co.il/%d7%97%d7%a9%d7%99%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%a6%d7%93%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%a0%d7%95/

הקשר לתחילת הפרשה

רעיון זה מבאר גם את הקשר לחלק הראשון של הפרשה העוסק בחנוכת המשכן. חז"ל מספרים לנו, שיש הבדל בין שבעת ימי המילואים, בהם משה רבנו שימש במשכן בתפקידי הכהונה, לבין היום השמיני שבו חונכו הכהנים לסדר-העבודה. בשבעת הימים בהם שימש משה – לא שרתה שכינה במעשה ידיו, ואילו מהיום השמיני ואילך – זכו לשכינה. חז"ל לומדים זאת מהפסוק בפרשתנו "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ט, ד).  השראת השכינה במשכן נותנת טעם, איכות ומשמעות לחייהם של ישראל. בזכותה יש להם דבקות קבועה באלוהים-חיים, ועל ידי זה אף הם קרויים "חיים". ה"חיים" האיכותיים הללו גוזרים את סדרי המטבח והשלחן היהודי. לא כל בהמה או חיה עולה על שולחננו. הקשר שלנו לקב"ה – מקור הטהרה – מחייב אותנו לערוך ולסדר את השלחן שלנו בהתאם לדבקות האלוהית.

https://tovnews.co.il/%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%a4%d7%98%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%a7%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%91%d7%a1%d7%a7%d7%99-%d7%96%d7%a6%d7%9c-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%97%d7%97%d7%99/

ה"סור מרע" – חלק מה"טוב"

השקפת עולם זו משנה בתכלית את המבט שלנו על הלכות כשרות. בגישה הרווחת הלכות כשרות מעוררות פחד ושלילה. ביטויים כמו "זה אסור", "זה טרף", "זו לא הכשרות שאנחנו מקפידים עליה" – חוזרים על עצמם, ובזה יוצרים תודעה בעייתית של פחד ובריחה. ודאי שיש להקפיד על הלכות כשרות – אבל היחס הוא מאד משנה. לא מדובר כאן רק על חרדה שלא יתערבב "איסור" בתוך התבשיל – אלא על רצון ב"חיים" הדבקים ב"מקור החיים", כדברי רש"י. רצון לשכינה, לאור ה', לאיכות רוחנית בחיינו. לא בגלל שאנחנו פוחדים מהטמא אנו נזהרים ממנו – אלא מפני שאנו שייכים לדבקות באלוהים-חיים. מתוך תודעה זו אנו נזהרים מאד לשמור על סדרי המטבח והשלחן היהודיים, הן ב"סור מרע" והן ב"עשה טוב". גם ה"סור מרע" שלנו הוא חלק מהדביקות האלוהית שעליה אנו רוצים לשמור.

צורת המחשבה הזו מחדדת את ה"חיוב" שבעבודת ה'. גם מצוות לא-תעשה, אינן רק זהירות לא לעשות מעשה מסויים. כל מצוות לא תעשה הן שיקוף של דביקות אלוהית מיוחדת. ממש כמו ההתאמה של המטבח והשלחן היהודי למשכן והמזבח – כך כל מצוה, הן עשה והן לא תעשה – מכוונים לתוכן רוחני. דרך מבט זה כל זהירות מכל עבירה ועשיה של כל מצוה מקבלים משמעות.