כוחו של הכהן בראיית הנגעים

בפרשתנו אנו נפגשים עם תפקידו המיוחד של הכהן בראיית הנגעים. מעמדו של המנוגע, וההחלטה האם להסגירו, להוציאו מחוץ למחנה או לטהרו – מסורה כולה ל"מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן" (ויקרא יג, יב).

אפשר להתייחס לכוחו של הכהן ביחס לראיית הנגעים בשני אופנים: משפטי ומהותי.

אפשר היה להסביר, שיש כאן עניין משפטי גרידא. אין בראיית הכהן שום ערך או סגולה ייחודיים. התורה העמידה את הכהן כפקיד שצריך ללמוד את סימני הצרעת, ומכאן ואילך מסרה את האבחון לשיקול דעתו.

אך אפשר להסביר את כוח הראיה של הכהן ואת השפעתו על קביעת מעמד הנגע באופן רוחני-סגולי: לכהן יש סייעתא רוחנית, סגולית ומיוחדת לכוון ה"עין" הפיזית והשכלית שלו לרצון ה'. לא רק "פקידות" יש כאן – אלא התאמה שהוטבעה בשבט הכהונה מראש ומקדם.

במובן זה המילים "מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן" מבטאות סוג של נבואה. ראיה רוחנית שמתגלמת בעין-שיקול-הדעת ובעין-הבשר של הכהן. "פסק ההלכה" של הכהן הוא סוג של שילוב בין הכלים האנושיים לתכונות הרוחניות שמופיעות בו.

סימנים וטביעת עין

והאמת היא שהדרך השנייה, שמכירה בכח הסגולי שיש לכהן בעין השכל ועין הבשר – קיימת גם בימינו ביחס לתחום הלכתי מרכזי: מראות-דמים. במסכת נדה (דף כ) מבואר שעניין ראיית מראות-דמים הוא דבר המסור לטביעת עינו של החכם ושיקול דעתו. בשם גדולי הפוסקים מובא, שכל הכללים שלומדים בבתי-המדרש בענייני הוראה במראות-דמים – אינם עוסקים בהעברת "מסורת" במובן שהרב אומר לתלמיד שכך נראה מראה טמא וכך נראה מראה טהור – כך שכביכול מדובר במסורת שהגיע ישירות מהר סיני. אלא המדובר הוא בטביעת עין. פוסקים גדולים שלמדו היטב את דברי התלמוד והפוסקים זוכים ל"עין" שעל ידה יש להם זכות וכוח להבחין במראות דמים, ולקבוע האם מדובר במראה הנוטה לאדום ברמה שהוא אוסר או לאו. כוח הראיה הפיזי קשור לשיקול הדעת, הקשור לגדלות התורה של הרואה. ה"שימוש" שעושים התלמידים אצל רבותיהם בענייני מראות הוא רק חלק מההשתלמות שלהם בהסברת השיקולים בפסיקה במראות, ו"סימנים" להבחין ולשים לב על ידם מתי לטהר או לטמא – אך עיקר כח-הפסיקה מגיע על ידי לימוד התורה ו"טביעת העין" הרוחנית שמופיעה בעין הבשר. ממש כמו מראה עיני הכהן.

https://tovnews.co.il/%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%a4%d7%98%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%a7%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%91%d7%a1%d7%a7%d7%99-%d7%96%d7%a6%d7%9c-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%97%d7%97%d7%99/

יש לנבואה השפעה בפסיקת ההלכה

באופן יותר עמוק, יש לעמוד על כך שהגמרא עורכת השוואה בין דיני ראיית הכהן את הנגעים ליכולת הדיינים לדון בענייני ממונות. הגמרא לומדת מהמילים "מראה עיני הכהן" – שאין כהן סומא (אפי' בעין אחת) או שכהו עיניו יכול להכריע בענייני נגעים – ומשם לומדת בגזרה שווה "אף ריבים (דיני ממונות) שלא בסומא". יש קשר בין העיניים של הדיינים לעיני-הכהן. בית הדין נקרא "עיני העדה" (במדבר טו, כד), ו"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (ב"ק קלא). בהשוואות הללו שחז"ל עושים בין עיני הכהן לבתי הדין והסנהדרין, מתבאר שלא רק בנוגע לדיני נגעים או מראות-דמים יש כח רוחני-נבואי שמשפיע על ההכרעה – אלא הוא הדין בכל התורה, אפי' בדיני ממונות.

אמנם חז"ל אמרו שנביא לא רשאי לחדש הלכות (ספרא בחוקותי) ולדעת הרמב"ם מי שישעה זאת מתחייב עונש כנביא שקר. עם זאת מצאנו שיש לעין-הנבואה השפעה על ההלכה. בתחילת מסכת אבות מובא, שהתורה נמסרה ממשה רבנו ליהושע וממנו לזקנים – ומהם ל"נביאים". מה המקום להזכיר נביאים במסורת התורה. הלא אם לנבואה אין השפעה על פסיקת ההלכה – אז הסיבה שהתורה נמסרה להם איננה מפני שהם "נביאים". אכן מסביר המהר"ל (דרך חיים שם) שאמנם נביא לא פוסק לאור מראה הנבואה – אך יש בכח הנבואה הטבוע בנפשו לתת לו מבט ישר יותר על התורה. הרב קוק מסביר שזו הסיבה שהתלמוד הירושלמי קצר יותר מהתלמוד הבבלי. הירושלמי שנכתב בארץ ישראל ספוג ברוח הנבואה, המיוחדת לארץ ישראל. לכן אין צורך בריבוי משא ומתן כדי להגיע להכרעה. לעומת זאת התלמוד הבבלי, שנכתב בבבל, רחוק יותר מרוח הנבואה, ולכן כדי לעמוד על נקודת האמת היה צורך בבירורים ארוכים יותר.

לאור הדברים נשאלת השאלה: כיצד עלינו ללמוד תורה – כמו הבבלי או כמו הירושלמי? בעזרת ה' בנקודה זו נעסוק בשבוע הבא.