החג הכי מזוהה עם שמחה – הינו חג הסוכות. על חג הסוכות נכתב: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). "והיית אך שמח" (דברים טז, טו).

חג הסוכות נקרא גם "זמן שמחתנו" (הרמב"ם, משנה תורה) כך גם מזכירים אותו בתפילה ובקידוש.

במסכת סוכה מובא שבחג הסוכות היו שמחים בבית המקדש כל ימי החג – שמחה שנקראת שמחת בית השואבה. על שמחה זאת נכתב "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו".

למה דווקא חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו" ולא חג אחר? בסוכות אנחנו יושבים בסוכה.

סוכה נקראת בלשון חז"ל "דירת עראי". כלומר דירה זמנית.

כאשר אין לאדם בסוכה את כל מה שהוא רגיל אליו וצריך בשאר השנה, הוא אומר לעצמו: "טוב, אני פה בסך הכל שבוע, לא נורא אם אין לי את כל הפינוקים שאני רגיל אליהם כל השנה. זה זמני. עוד כמה ימים ואני חוזר למקום הטבעי והרגיל שלי, שבו יש לי את כל מה שאני צריך". כלומר, הוא מסתדר עם מה שיש.

חז"ל אומרים שכך אדם צריך להתייחס לעולם.

אנחנו כאן לתקופה זמנית. יש להתייחס אל כל העולם כאל "דירת עראי" מבחינתנו.

לכן לא כל כך נורא גם אם אין לנו את מה שאנחנו חושבים שצריך להיות לנו כדי לחיות חיים נוחים בשלמות. הרי זה במילא זמני.

דפוס חשיבה כזה יכול לעזור לנו להיות בשמחה, גם אם אין לנו את כל מה שאנחנו רוצים.

על אותו משקל של "איזהו עשיר? השמח בחלקו", כך גם עם מידת השמחה. הידיעה שהחוסר הזה הוא זמני וזה לא המקום הקבוע שלנו, יכולה לעזור מאוד להיות בשמחה.

אדם שמח הוא אדם שמפרגן לחברו על מה שיש לו ולא מנסה לחמוד או להתחקות אחריו. בעולם שלנו המודרני והמהיר, השמחה האמיתית קצת נדחקה לצד במירוץ החיים שלנו. מגיע חג הסוכות ומוריד לנו "הילוך". חג הסוכות מוציא אותנו מהעולם "הגדול" אל הסוכה הקטנה כדי שנתבונן בעצמנו ונבין "יהודי הוא בן שלך, מלך מלכי המלכים. צריך תמיד להיות שמח, בסך הכל אתה אורח".