את הביטוי 'המקף המחבר' שמע כל בוגר תנועת 'בני עקיבא', זהו כינוי שהודבק לציבור הדתי, המגדיר אותו כציבור שיודע לחבר בין קודש לחול, בין דתיים לחילוניים ובין תורה לעבודה.
הציבור הדתי אכן לקח על עצמו משימות אידאליות מאוד גדולות, כמו התיישבות וצבא, ישיבות הסדר וחקלאות. אך נדמה שלא נוצרה תנועת חיבור גדולה לתורה דרך הציבור היקר והחשוב הזה. וצריך לשאול למה? הרי הציבור הזה ציוני, עובד, אוהב את התורה והולך לצבא. מדוע הוא אינו נתפס כמודל לחיקוי?

במילואים האחרונים במלחמה לא היה לי הרבה זמן לנוח. למרות שיש לי הכשרה של לוחם וחובש, לא פעלתי כלוחם רגיל, אלא שימשתי כרב צבאי ועיקר העיסוק שלי היה המפגש עם המגזר המסורתי בשטח. הייתי צריך לחלק מאות ציציות, לענות להם לשאלות הלכתיות, להעביר להם דברי תורה על פרשת השבוע, לארגן מנייני תפילות עם דבר הלכה אחרי כל תפילה, לדאוג לכשרות ולשבת (סגרתי 12 שבתות) הציבור הזה צמא לתורה באופן שקשה לתאר. תפילות הדרך כל הזמן, תפילה לפני יציאה לקרב, ברכת הגומל, מי שברך ועוד. היה בגדוד חייל שסגר שבת, והייתה אזכרה 30 שנה לאביו, הוא התייתם בגיל צעיר והיה לו צער מאוד גדול שלא יהיה עם אמו ואחיו. אמרתי לו "אל תדאג, נעשה לאבא שלך אזכרה עם החיילים". הסברתי לו איפה אומרים קדיש בתפילה, הבאתי עוגות, אחרי סעודת שבת הבאתי כמה חיילים, ביקשתי שיברכו לעילוי נשמתו, אמרתי דברי תורה וביקשתי ממנו שיספר זכרונות מאביו. במוצאי שבת הוא ניגש אליי, אומר לי "הרב, דיברתי עכשיו עם אמא שלי, זו הייתה האזכרה הכי טובה מאז שהוא נפטר, אני כל כך שמח שסגרתי כאן שבת".

סיפור נוסף שהתרחש בתחילת המלחמה, הגענו לבה"ד 1, אחד הרס"פים, שהייתי בטוח שהוא 'תל אביבי' לפי כל הסטיגמות, ניגש אליי ומבקש שאעשה אשכבה לאביו ז"ל. החייל משמש כמה שנים טובות במועצת עיריית תל אביב, ומסתבר שיש לו קשר למסורת בלי שידעתי. הרבה אנשים נדמים לנו כחילונים, אבל יש להם חיבור למסורת. וכאן השאלה, האם אנחנו רואים אותם?
קבעתי אצלי בגדוד שתפילות השבת יהיו בנוסח עדות המזרח (אני אשכנזי-ליטאי), כדי שהמסורתיים ירגישו חלק מהתפילה. כשהגיעה השבת ידעתי שאני צריך לארגן עשרות כיפות וסידורים, כי הם לוקחים אותם בבית הכנסת ואין להם קבוע. גם בסעודת שבת הייתי צריך לארגן כיפות לאלו שלא הגיעו לתפילה אבל עושים קידוש. כשנכנסתי לעזה הבאתי ספר תורה יחד איתי. אחד הקצינים שהתלווה אליי אמר לי "תשמע, אני חילוני, בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה, הם נדבקו לספר תורה כמו מגנט, לא ידעתי שזה נותן ככה כוחות ללוחמים". כשנכנסנו לבתים בעזה, העברתי להם שיעורי תורה. כשהשתחררנו, אחד הלוחמים ניגש אליי וסיפר לי שהוא נהנה מאוד מהשיעור שהעברתי על ספר יונה. הוא אמר "אני חילוני מתל אביב, בחיים שלי לא הייתי בשיעור תורה, אבל ראיתי שכולם נשארים אז נשארתי גם אני ומאוד נהנתי". את שיעורי התורה הכנתי בצורה כזו שגם מי שאין לו רקע יוכל להבין, וגם למי שיש רקע יוכל להעמיק.
אני חושב שהמגזר המסורתי הוא גם מקף מחבר. כשחילונים רואים מסורתי, הוא נראה להם כמוהם, אבל פתאום הם רואים אותו נכנס לשיעור תורה, ומגיע לבית הכנסת, ושם כיפה. הרבה יותר קל להם להזדהות איתו. עם הדתיים הוא לא תמיד מרגיש הזדהות, לא מנטלית ולא רוחנית.

כשיצאנו מעזה, היה לנו מסדר קרבי בבסיס 'זיקים', הרבה מסורתיים ניגשו אליי ושאלו מתי לברך 'הגומל'. בשונה ממופעים בגדודים אחרים, החלטתי שכל הלוחמים יברכו, ולא אחד יפטור את כולם. אחרי שהמח"ט והמג"ד דיברו, אמרתי שכל אחד יניח יד על ראש חברו ויחזור אחרי "אודה ה' בכל לבב" והם אחריי, "בסוד ישרים ועדה" והם אחריי, ואז ברכתי והם ברכו אחריי. עניתי "אמן, מי שגמלכם כל טוב הוא יגמלכם כל טוב סלה". מי שצופה בסרטון המרגש (בגוגל: "הגומל 8717"), רואה שם לוחמים שגם שמו קסדות על הראש ו'חילונים גמורים' שברכו. הם הצטרפו לרוב המסורתי. כך יצא שגדוד שלם ברך הגומל במעמד מאוד מרגש. מי שגרם לזה לקרות, זה המגזר המסורתי. ביום שנהיה מודעים לקיומו, ונראה את כבוד התורה שיש לו, ונדע לדבר איתו דברי תורה בשפה שלו, אז נוכל לסייע למקף מחבר נוסף ולחבר אותו לחיי תורה שלמים ומקיפים יותר, והוא ימשוך אחריו את ה'מגזר החילוני' (שמתברר שגם הוא מסורתי).

שנזכה