בראיון טעון ומרגש, מתארת ד”ר מור אלטשולר את המציאות המורכבת והאווירה השוררת בצפון בימים אלו, כפי שהיא חווה אותה. אלטשולר מתמקדת בשינוי הדרסטי בנוף המקומי, ומצביעה על אלמנט אחד דומיננטי ומפתיע: השקט.

לדבריה, למרות שהחיים נראים כביכול כסדרם, ישנן מכוניות על הכביש והחנויות נותרות פתוחות, השתרר במרחב מין שקט כזה שאינו מבשר טובות. היא מתארת את השקט הזה כחוויה מצמררת, שכן הוא אינו מעיד על שלווה, אלא על חסרונם של האנשים. זה שקט שאומר שאולי הרבה אנשים אינם, היא מסבירה, ומשקפת את תחושת הריקנות שהותירה המלחמה.

התחושות של אלטשולר, כפי שעולה מהראיון, הן מעורבות וקרועות. מחד, קיימת שמחה רגעית והקלה על היעדר רעשי המלחמה המוכרים, קולות התותחים, המטוסים והכטב”מים. השקט מההפגזות הוא מבורך, אך הוא מלווה בחוסר ודאות עמוק לגבי משך הזמן שהשקט הזה יימשך.

מאידך, השקט הפיזי מעורר דאגה כבדה. אלטשולר חוששת כי הדממה ברחובות מעידה על ייאוש ועל כך שישנם אנשים שפשוט הרימו ידיים. הראיון מספק הצצה כואבת למחיר הנפשי של המתיחות הממושכת, שבה גם רגעי השקט הופכים למקור של חרדה ותהייה לגבי העתיד לבוא.