ההיסטוריון פרופ’ אודי מנור מציע מבט מרענן ומפכח על החברה הישראלית של ימינו, כזה שמבקש להשתחרר מהקיבוע המחשבתי של “תיאוריית השבטים” הרווחת בפי פוליטיקאים. לטענתו של מנור, הדיבור על חלוקה נוקשה לשבטים, בין אם מדובר בארבעה, עשרה או שניים עשר, פשוט אינו מחזיק מים במציאות היומיומית של הישראלי הממוצע. הוא מתאר חוויה ישראלית שזורה ודינמית, שבה המפגש עם מגוון שפות, מבטאים ורגישויות הוא עניין שבשגרה, והניסיונות לתייג קבוצות באופן הרמטי מתגלים כשטחיים. אפילו בתוך מה שמכונה “השבט הרוסי”, הוא מציין, ניתן למצוא מגוון עצום של דתיים וחילונים, אנשי ימין ושמאל, ובעיקר תופעה הולכת ומתרחבת של נישואים בין-קהילתיים שמטשטשים את הגבולות הישנים.

מנור משתף בתחושת זעזוע שחווה כששמע אמא, דור רביעי בארץ, מתייגת את בנה בן השבע כ”מרוקאי”, ורואה בכך עדות לאופן שבו אנשים נאחזים בהגדרות שאיבדו את הרלוונטיות שלהן. לדידו, גם השיח על “חילופי אליטות” מוצג לעיתים קרובות מדי בצורה בינארית ופשטנית של “מי למעלה ומי למטה”, בעוד שבפועל מדובר בתהליכים מורכבים ודינמיים הרבה יותר. הוא מדגים זאת דרך עולם ההון והעסקים, שם האינטרס הכלכלי גובר על דעות קדומות; איש עסקים, בין אם הוא מייצג את הון ההייטק החדש או את הפיננסים הוותיקים, לא ירצה להציב גבולות בין סוגים שונים של אנשים אם הדבר משרת את מטרותיו.

בסופו של דבר, פרופ’ מנור טוען שהדבר המרכזי בחברה הישראלית הוא הערבוב. למרות קיומן של דעות קדומות בשוליים, המציאות היא של שילוב והיברידיות. השאלה הגדולה העומדת לפתחנו היא האם נשכיל לייצר פוליטיקה שמחפשת מכנה משותף – כזה שאינו מחייב הסכמה מלאה על הכל, אלא בסיס רחב להתקדמות משותפת. הוא חותם בנימה אופטימית ומזכיר כי מדינה היא תמיד תהליך בהתהוות, בדיוק כפי שהציונות היא אידיאל שאין לו סוף, הדורש מאיתנו להמשיך ולחפש את המחבר על פני המפריד.