פבריס שומברג, אמן פוליטי שפעל בלב אירופה, מגולל עדות מטלטלת על המציאות המורכבת של יהודי התפוצות בעידן של אנטישמיות גואה וחוסר ביטחון אישי. שומברג, שבחר להביע את חוויותיו ורעיונותיו דרך אמנות ויזואלית, רדיו ווידאו, מצא את עצמו בלב סערה פוליטית וציבורית שהחלה בניסיון פשוט לקיים מצווה דתית והסתיימה בתחושת נרדפות עמוקה.
במהלך פעילותו האמנותית בהולנד, נחשף שומברג לצדדים האפלים ביותר של השיח הציבורי. “ראיינתי אנשים והם אמרו את הדברים הכי אנטישמיים שלא שמעתי בחיי”, הוא משחזר. השידורים הללו הובילו למסכת של איומים אנונימיים, ולמרות הבטחות המשטרה המקומית כי היא שומרת עליו, התחושה הסובייקטיבית הייתה רחוקה מביטחון. בניגוד לישראל, שם הוא מרגיש כי קיימת היכולת להגן על עצמו, באירופה הוא חש חסר אונים מול האיום המרחף.
נקודת השבר הגיעה בשנת 2015, סביב חג הסוכות. שומברג, שנהג להקים סוכה בשטח ציבורי בכל שנה באישור העירייה, נתקל לפתע בסירוב. הנימוק המשטרתי היה ביטחוני – “בגלל צוק איתן”, נאמר לו. במאמץ נואש פנה לראש העיר, וזה העניק לו אישור חריג ומקומם: הקמת הסוכה הותנתה בכך שיפרק ויפנה אותה מדי יום ביומו. “הרגשתי רע”, הוא מודה, אך המקרה הפך לסיפור בינלאומי שמשך את תשומת לבם של פוליטיקאים מכל קצוות הקשת והגיע לכותרות ברחבי העולם.
מעבר לקשיים מול הרשויות, שומברג מתאר בדידות גם בתוך הקהילה פנימה. הוא מתייחס לניכור שחווה מצד הממסד היהודי המקומי, המנסה להיטמע בחברה ההולנדית ולאמץ את הלוגיקה שלה, לעיתים על חשבון עמידה איתנה על זכויותיו של הפרט. בציטוט מהדהד של שלום שבזי, הוא מזכיר כי גם כשדלתות נדיבים ננעלות, דלתי שמיים נותרות פתוחות. בסופו של דבר, לאחר שנים של מאבק ואמנות פוליטית נוקבת, בחר שומברג לפרק את הכל, להשאיר את העבר מאחור ולשוב לישראל. היום, שנה לאחר שחזר, הוא מסכם את המסע בתחושת הקלה ובידיעה ברורה: “טוב לי פה”.
