המתח הגובר במפרץ הפרסי והאסטרטגיה של איראן עומדים במוקד של הערכה מורכבת. לדבריו של ד”ר אדי כהן, מטרת העל של איראן ברורה וחדה: יצירת כאוס אזורי במטרה להוביל לגירוש הנוכחות הצבאית המערבית מהמפרץ. הוא מצביע על דבריו של הנשיא האיראני לשעבר ח’אתמי, שקרא לאחרונה לצורך לרדת מהעץ, כסימן משמעותי. לפי כהן, אמירה זו מעידה על מצוקה פנימית עמוקה בטהרן, או לחילופין על ניסיון נואש לפתוח ערוץ הידברות מול הממשל האמריקאי על רקע איומיו של הנשיא טראמפ והציפייה להסלמה נוספת. לבנון מצדה מוצגת כזירה של אנומליה היסטורית, ששימשה במשך עשרות שנים כמשחק בתוך מגרש של כוחות זרים, בהם פלסטינים, סורים ואיראנים. המצב בשטח מורכב ומייאש; ממשלת לבנון נתפסת כגוף חסר אונים שאין לו כל יכולת או רצון אמיתי לפרק את ארגון חיזבאללה מנשקו. כהן מדגיש כי צה”ל ניצב מול אתגר מבצעי קשה, שכן ביצוע טיהור מבית לבית בלב הדאחיה הוא מהלך שנותיר שאלות רבות ללא מענה מעשי, מה שמשאיר את סוגיית פירוק הנשק תקועה במבוי סתום. אחד הרעיונות שעולים לדיון הוא הכנסת כוחותיו של אחמד א-שרע, המכונה אל-ג’ולאני, מסוריה ללבנון כדי להילחם בחיזבאללה מתוך חשבון דמים פתוח. ד”ר מוטי קידר מצטרף לאזהרה החמורה בנושא זה, ומדגיש כי מהלך כזה עלול להוביל לאסון כבד עבור האוכלוסיות הנוצריות, הדרוזיות והעלאווית בלבנון, תוך שהוא מזכיר את הטראומה הלאומית מהכיבוש הסורי שנמשך בין השנים 1976 ל-2005. קידר מותח קו ישיר בין הרעיון הנוכחי לבין טעות היסטורית מהעבר. הוא משווה את ההסתמכות על גורמים אסלאמיסטיים למדיניותו של בנימין בן-אליעזר, שטיפח בעבר את ה-מוג’מע אל-אסלאמי כמשקל נגד לפת”ח ברצועת עזה, מהלך שבדיעבד הוביל לצמיחתו והתעצמותו של חמאס. השינוי הדמוגרפי בלבנון מציב תמונה עגומה עוד יותר, כאשר הרוב הנוצרי הולך ומצטמק בשל שיעורי הגירה גבוהים, בעוד העדה השיעית צומחת במהירות בשל ילודה גבוהה. קידר מזהיר כי שיתוף הפעולה של פוליטיקאים נוצרים בלבנון עם אויביהם הוא שהביא לחורבן המדינה הנוצרית. הוא מסיים באזהרה חריפה גם לחברה הישראלית, ומצביע על הדמיון בין מה שקרה בלבנון לבין שיתוף פעולה פוליטי בישראל עם גורמים מהתנועה האסלאמית, צעד שעלול להוביל לתוצאות הרסניות דומות.
