חנן עמיאור מנתח את מה שהוא מגדיר כקריסה מהירה במיוחד של פרסום עיתונאי סנסציוני. במרכז הדברים עומדת כתבה של העיתונאי שלומי אלדר שפורסמה בעיתון “הארץ”, אשר הציגה חשיפה דרמטית בעיתוי רגיש, רגע לפני מערכת בחירות גורלית.
עמיאור מפרט שורה ארוכה של אינדיקציות וסתירות שנערמו לאורך שעות היממה והובילו, לדבריו, להפרכת הדיווח מיסודו: ראשית, אין בנמצא כל הקלטה של השיחה הנטענת. שנית, גורמים ביטחוניים ומדיניים בכירים שעל פי הנהלים חייבים לקחת חלק ולהיות מודעים לשיחות מסוג זה, ובהם המזכירות הצבאית והמטה לביטחון לאומי (המל”ל), לא היו שותפים לה. בנוסף לכך, בדיקה ביומני הכניסות והיציאות העלתה כי כלל לא הגיע שליח עם מכשיר טלפון ייעודי כפי שנטען בדיווח. עמיאור מוסיף כי גם מצד איחוד האמירויות ומנהיגה, מוחמד בן זאיד, לא ניתן כל אישור לקיום השיחה, ותגובתם הרשמית הסתפקה בהתחמקות ובאמירה כי אינם מגיבים לספקולציות.
על בסיס הצטברות עובדות אלו, עמיאור משווה בין היחס התקשורתי לפרשה הזו לבין פרשות עבר. הוא מזכיר כיצד בפרשות קודמות החזיקו הכותרות הראשיות מעמד במשך ימים ארוכים, בעוד שבמקרה הנוכחי הוא חזה מראש כי הסיפור ייעלם במהירות אל תהום הנשייה. עמיאור מצביע בלעג על הפער שבין ההתלהבות הראשונית של עיתונאים ופרשנים, שכינו את הפרסום “הסיפור הכי גדול שהיה אי פעם” ואף טענו כי הוא “שווה פרס פוליצר”, לבין המציאות למחרת בבוקר: עיתונים מרכזיים כמו “ידיעות אחרונות” ו”ישראל היום” הסירו לחלוטין את הנושא מסדר היום, עד כדי כך שאפילו בעמודים הפנימיים לא נכתבה עליו מילה אחת.
