“הימים הנוראים” מאחורינו ו”זמן שמחתנו” לפנינו. את היד הדופקת על החזה בווידוי מחליפים נענוע עליז של ארבעת המינים ושמחת התפילה עם ספרי התורה.
על פניו נראה שמדובר במועדים שונים מאוד זה מזה, אך מבט עמוק מלמד כי למרות ההבדלים הברורים ביניהם, חג הסוכות הוא המשך רוחני למהלך התשובה הכללי שהחל כבר בחודש אלול, ואף מהווה קומה נוספת בתהליך הזה.
כדי להיפטר מן החטאים נאלצנו בתחילה לעבור מסע של כארבעים ימים של התבוננות פנימית, הכוללת התרחקות מגורמי החטא ומהצדדים החומריים והגשמיים שעלולים להביא אותנו במשך השנה לנמיכות קומה ולשעבוד ליצרים ולתענוגות חולפים.
למרות תועלתו של תהליך התשובה והניקוי ההכרחי הזה, הוא עלול להביא אותנו גם לדלדול של עוצמות החיים הטובות והבריאות הקיימות בנו.
מתוך הרצון להימנע מן החטא, האדם עלול להגיע לפסיביות, להימנעות מפעולה, ולהחלשה של כוחות הנפש ושל שמחת החיים.
הדבר דומה לנטילת תרופה חזקה, שאמנם מרפאה את המחלה, אך עלולה להביא עימה גם תופעות לוואי של חולשה.
מציאות כזאת כמובן אינה אידיאלית.
לא באנו לעולם כדי להתנתק ממנו, אלא להפך – כדי לפעול, ליצור, ליזום, לבנות, ובמילים אחרות: להיות שותפים של הקב”ה בתיקונו ובעיצובו של העולם.
בתפילת ה”הלל” אנו אומרים:
“הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה’, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם”
(תהילים קט”ו, ט”ז).
הרבי מקוצק נהג לומר ברוח הדברים: “והארץ נתן לבני אדם – כדי לעשות ממנה שמיים”.
כלומר, תפקידנו בעולם הוא להוריד את הערכים של השמיים – טוב, אהבה, חסד, מוסר וקדושה – אל כל ההתמודדויות הארציות, הקטנות והיומיומיות שלנו.
זוהי דרכה המיוחדת של היהדות, שאינה מטיפה להתנזרות מן העולם, אלא לחיים של קודש בתוך החול.
כאשר אנו עסוקים בתשובת הימים הנוראים, אנו עלולים לשכוח זאת ולהישאר רק בגדרי הזהירות והאיסור.
הרב קוק ניסח את הסכנה הזאת בעוצמה ב”אורות התשובה”:
“כשמקמצים את הרצון, כשכופפים את עוז החיים על ידי הסלידה הפנימית והנטייה לשוב מכל חטא – מתקמץ גם כן הרצון של הטוב, ועוז החיים הטהורים מתחלש גם הוא”.
ומהו הפתרון למצב הזה לאחר יום הכיפורים?
ממשיך הרב ומסביר:
“על כן באים ימים של שמחת קודש, של חדוות הנפש, לקומם את הרצון הטוב ועוז החיים הטהור – ואז תהיה התשובה שלמה”.
אותם ימים של שמחת קודש הם ימי חג הסוכות.
בימים האלה מצווה אותנו התורה:
“וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ”
(דברים ט”ז, י”ד–ט”ו).
זו שמחה שאמורה להחזיר לנו את כוחות החיים, להעמיד אותנו מחדש בקומה זקופה ובריאה ולהשלים את תהליך התשובה.
זהו החלק האחרון בפאזל שמסייע לנו להשלים את המהלך הרוחני והאחדותי של חגי תשרי ולקבל עוצמות פנימיות ו”צידה לדרך” למשך השנה החדשה כולה.
כל ילד מכיר כבר מן הגן את המדרש על כך שהלולב דומה לעמוד השדרה של האדם, ההדס דומה לעיניים, הערבה לשפתיים והאתרוג ללב.
ארבעת המינים מבטאים את לקיחת כל כוחות הגוף והנפש ואיגודם יחד לעשיית טוב בעולם.
ה”סור מרע” לבדו, ללא ה”עשה טוב”, הוא חלקי וחסר.
כך, לדוגמה, חשוב שנתגבר על עין שלילית כלפי הסובבים אותנו וכלפי עצמנו, אך חשוב לא פחות שנלמד לפתח מבט אופטימי, היודע לראות גם בתוך קושי הזדמנות ומתנה.
חשוב שנמנע את פינו מלדבר לשון הרע, מלרכל, להקטין אחרים ולקטר, וגם מלהכניס לגוף דברים מזיקים, אך חשוב לא פחות שנאמן את עצמנו לומר מחמאות, להעצים ולפרגן.
רבים מן הפלונטרים שלנו מול הסובבים אותנו ייפתרו מאליהם אם נשכיל לעשות זאת.
חשוב שנימנע מזקיפות קומה שמקורה בגאווה, באגו ובהתנשאות, אך חשוב לא פחות שנלמד לזקוף את קומתנו מתוך אהבה עצמית בריאה, המודעת לאיכויות ולכישרונות שבנו, מייחסת אותם למתנות שקיבלנו מן הבורא ומבינה שתפקידנו בעולם הוא להביא אותם ככל האפשר לידי ביטוי ומימוש.
בראש השנה אנו פסיביים יחסית. המצווה המרכזית היא לשמוע קול שופר – לשמוע ולא לתקוע דווקא בעצמנו.
ביום הכיפורים אנו מצווים על שביתה כמעט מוחלטת מענייני הגוף.
לעומתם, חג הסוכות מלא בעשייה אקטיבית שמחזירה לנו את המרץ והחדווה – החל מבניית הסוכה, דרך ההושענות ועד העיסוק בארבעת המינים.
אלה ימים מלאים ב”אקשן יהודי”.
בראש השנה אומרת לנו ההלכה ביחס לשופר, גיבור היום, שעליו להיות כפוף – “כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי”, כלומר ככל שהאדם מכופף את ליבו לפני הקב”ה, הרי זה משובח יותר (ראש השנה כ”ו ע”ב).
לעומת זאת, בסוכות הלולב צריך להיות זקוף וישר, ואם הוא כפוף באופן הפוסל אותו – אינו כשר.
מטרת הכיפוף של הימים הנוראים אינה להישאר כפופים.
הכיפוף הוא רק שלב בדרך לישרות.
ההכנעה אמורה לבנות אדם זקוף יותר, נקי יותר, אמיתי יותר ושמח יותר.
כפי שאמר דוד המלך:
“וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה”
(תהילים צ”ז, י”א).
לכפופים ששבו ליישר את קומתם.
מעבר לכך, ברובד עמוק יותר, השמחה מושגת גם על ידי הכרה ברורה במקום האמיתי שלנו והשלמה עם מי שאנחנו באמת.
מן הבחינה הזאת, לסכך הסוכה יש תפקיד רוחני גדול בתהליך הכפרה והצמיחה שאנו אמורים לעבור.
חז”ל אמרו שסכך הסוכה צריך להיות עשוי מדבר שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה, ובמשנה מובא הביטוי “פסולת גורן ויקב” כדוגמה לחומר הראוי לסיכוך (סוכה י”ב ע”א).
דווקא בפסולת, בדברים שנראים שוליים, זניחים וחסרי ערך, משתמשים כדי ליצור את צילתה הקדושה של הסוכה.
ביום הכיפורים התפללנו להסיר מעלינו את הפסולת שקיימת בתוכנו, ואילו כאן, באופן פלאי, אנו לוקחים דווקא “פסולת” ושמים אותה מעל לראשנו.
הדימוי הזה פותח צוהר להבנה נפלאה של משמעות התשובה.
תשובה אמיתית אינה מחיקה אלימה של חלקים בתוכנו ואינה התעלמות מוחלטת מצדדים מסוימים באישיותנו.
היא כוללת גם הבנה וקבלה של מי שאנחנו באמת – על החלקים היפים שבנו וגם על החלקים הפחות ייצוגיים.
לפעמים הפער שבין ה”רצוי” לבין ה”מצוי” מסב לנו כאב גדול. אבל הדרך לגשר ביניהם אינה יכולה להיות אלימה.
היא צריכה לעבור דרך הכרה בכך שזה המקום שבו אנחנו נמצאים כרגע, שאנחנו, כמו כל בני האדם, מורכבים גם מחלקים פחות נעימים, ושמה שבאמת חשוב הוא הרצון שלנו לגדול, לתקן ולהשתפר.
לקב”ה יש בשמיים מספיק מלאכים הנקיים מיצר הרע.
אותנו הוא ברא כבני אדם, עם חולשות, פגמים, יצרים ו”פסולת” מסוגים שונים, כדי שנעמול במשך חיינו לעדן, לתקן ולזכך אותם.
זוהי תכליתה של עבודת המידות.
ולמרבה הפלא, דווקא חג הסוכות מלמד אותנו שלא צריך לזרוק את כל ה”פסולת” מן החיים – לעיתים צריך ללמוד מה לעשות איתה.
יותר מכך, הקב”ה לא ברא בנו שום כוח נפשי לשווא.
דווקא בכל מה שפסלנו בעצמנו ובסובבים אותנו עשוי להסתתר פוטנציאל רוחני גדול.
יש יסוד מוכר בכתבי המקובלים שלפיו דווקא המקומות שבהם האדם מתמודד שוב ושוב עשויים לרמוז לו על תיקונו ועל עבודתו המיוחדת בעולם.
לאחר שהתנקינו מעוונותינו ביום הכיפורים, אנו יכולים לגשת ממקום רגוע ומפויס יותר ולבחון את עצמנו בעיניים חדשות, עד שנגלה שלפעמים אפילו בתוך מה שחשבנו שהוא “פסולת” מסתתר זהב.
איזו מתנה נפלאה הוא חג הסוכות.
איזה חסד.
כל הורה מכיר את התחושה המיוחדת לאחר שהוא רוחץ את ילדו באמבטיה, ואז אוסף אותו כשהוא נקי, מבושם וחמים אל תוך מגבת גדולה ועוטפת.
יש ברגע הזה משהו נדיר של קרבה בין אב אוהב לילד אהוב.
כך גם אנחנו, מיד לאחר יום הכיפורים.
אחרי שביקשנו סליחה, התנקינו, בכינו, התחרטנו וקיבלנו על עצמנו להתחיל מחדש – הקב”ה אינו שולח אותנו מיד החוצה אל העולם הקר.
הוא עוטף אותנו.
למשך שבעה ימים אנחנו נכנסים אל תוך הסוכה, אל אותה “מגבת חמה” של אבא של כולנו.
ושם, מתחת לסכך, אנו יכולים לרגע להפסיק להתגונן.
להרגיש שמורים.
להרגיש רצויים.
להרגיש מבורכים.
ובעיקר – להרגיש אהובים.
חג שמח וזמן שמחתנו
ניר אביעד
עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר
