השאלה מדוע שוק השידור הישראלי עדיין מוגבל ומנוהל תחת רגולציה נוקשה עומדת בלבו של הדיון סביב חופש הביטוי והכלכלה החופשית. במדינה דמוקרטית מתוקנת, המודל הטבעי לכאורה אמור לאפשר לכל גוף בעל יכולת כלכלית להקים ערוץ טלוויזיה, כל עוד יעמוד בקווים אדומים בסיסיים כמו מניעת אלימות והגנה על קטינים. בפועל, המציאות בישראל שונה לחלוטין: אסדרה כבדה וספי כניסה מחמירים יצרו ריכוזיות עמוקה שבה קומץ בעלי הון שולט במסכים, תוך שמירה על אינטרסים כלכליים מובהקים והימנעות מביקורת פנימית אמיתית.
יפעת בן חי שגב ראשת הרשות השניה לשעבר, מדגישה כי המבנה הרגולטורי הנוכחי בישראל לא רק חונק את התחרות המקומית, אלא גם מחליש את השחקנים הקיימים מול ענקיות התוכן והסטרימינג הגלובליות. במקום לאפשר לערוצים המקומיים לשתף פעולה, להתייעל ולהתמודד בשוק המודרני, המערכת הכובלת מקשה עליהם לשרוד כלכלית ומעמידה רבים מהם במצב של הפסדים מתמשכים.
הפתרון המתבקש, וכזה שכבר מיושם במדינות המערב מזה כשני עשורים, הוא מעבר מפיקוח ממשלתי הדוק ומסורבל למודל של שוק חופשי המבוסס על רגולציה עצמית. עם זאת, פתיחת השוק אינה יכולה להתרחש בחלל ריק. כדי שהחופש הזה ישרת את הציבור ולא יציף אותו במידע מוטה או מזיק, המדינה נדרשת להעביר את כובד המשקל לפיתוח “אוריינות תקשורתית”. תפקידה המרכזי של מערכת האסדרה בעידן החדש אינו לחסום ערוצים, אלא להעניק לצופים את הכלים הביקורתיים לזהות אינטרסים, לסנן תכנים ולצרוך תקשורת בעיניים פקוחות.
