המזרחן ונשיא הערוץ, ד”ר מרדכי קידר, מציג ניתוח מעמיק על המתרחש במזרח התיכון ובזירה הבינלאומית. לדבריו, בניגוד לתפיסה המסורתית לפיה העולם מונע מאינטרסים מוגדרים של שליטים, מדינות ומפלגות, כיום קיים כוח מניע עיקרי אחד שמעצב את קבלת ההחלטות בכל הזירות, והוא הפחד.
לדברי ד”ר קידר, מפת האיומים הנוכחית משתקת ומכתיבה מדיניות שמרנית וחשדנית ברחבי האזור כולו: סעודיה חוששת מאיראן ומהחות’ים בשל פגיעותה של תעשיית הנפט ומצרי באב אל-מנדב, ומסיבה זו כורתת בריתות הגנה עם פקיסטן וטורקיה, שאף הן מצידן חוששות מחוסר יציבות ומחדירה איראנית. מצרים נמנעת מפעולה ישירה מול החות’ים על אף הפגיעה הכלכלית הקשה בתעלת סואץ, הנוצרים בלבנון חיים בחרדה מתמדת מנשק קל של חזבאללה, ובתוך איראן האוכלוסייה עצמה נתונה בפחד מפני דיכוי המשטר. ד”ר קידר ציין כי לא מדובר רק בתופעה אזורית אלא גלובלית, כאשר הפחד מאיסלאם רדיקלי משתק מנהיגים באירופה, החשש מרוסיה מערער את מזרח אירופה, ודאגות אספקת האנרגיה מניעות מעצמות כסין. הפחד, לדבריו, הפך למצב הנפשי המרכזי שממנו נגזרות הכרעות גורליות.
בהתייחסו לתגובת ישראל למאורעות השבעה באוקטובר, דחה קידר מכל וכל את הטענה לפיה מדובר בהתנהלות בלתי שקולה של “בעל הבית השתגע”. לשיטתו, מדובר בהתעוררות רציונלית והכרחית לחלוטין: במזרח התיכון, מי שאינו מגיב במכה ניצחת ובלתי מידתית נתפס מיד כחלש ומזמין עליו את המתקפה הבאה. על כן, הפעלת העוצמה היא שפת המרחב והדרך היחידה לבסס הרתעה.
כשנשאל היכן ישראל חייבת למקד את מבטה, הצביע קידר באופן חד-משמעי על מקור הבעיה- משטר האייתוללות באיראן. כל עוד שלטון זה עומד על כנו, הוא ימשיך לשאוף להשמדת ישראל ולתחזק את שלוחותיו בתימן, בלבנון ובעיראק. לדבריו, קריסת המשטר בטהרן היא המפתח שיביא להקלה מיידית במזרח התיכון ויאפס את מאזן הפחד של המדינות הסובבות. בהקשר זה התייחס קידר לפרסומים בנוגע לחילופי תפקידים במוסד, וטען כי על אף ההישגים המבצעיים המרשימים והחיסולים המדויקים, המטרה האסטרטגית הראשונה במעלה הייתה ונשארה הפלת המשטר עצמו, מהלך שדורש חימוש, עידוד והנעת המרידה הפנימית באיראן.
לסיום, הדגיש ד”ר קידר כי ישראל אינה יכולה לפעול בוואקום מדיני. לנוכח תהליכים פוליטיים וחברתיים בארצות הברית ובמערב אירופה, המובילים לעיתים לרפיסות ואף לקריאות המסכנות את הלגיטימציה של ישראל, עליה לפעול בבגרות מדינית: לשמר את הברית עם וושינגטון, אך במקביל לפתח אלטרנטיבות וקשרים עם מעצמות בעלות זכות וטו באו”ם, כדוגמת סין, כדי להבטיח את עמידותה ושרידותה של המדינה לטווח הארוך.
