בניתוח המפה הפוליטית המורכבת בישראל, יוצר התוכן לירון רוז מציג תמונת מצב של מבוי סתום הנובע משלילת שותפויות גורפת מצד שחקני מפתח. רוז מתחיל בהפרדה בין המפלגות הציוניות לבין המפלגות הערביות, אותן הוא מגדיר כגורמים שאינם ציוניים, תוך שהוא מצביע על הרשימה המשותפת כמי שמקדמת אג’נדה שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרסים של כנסת ישראל ואינה דואגת באמת לציבור בוחריה, לצד ספקות לגבי רע”ם. בניכוי מנדטים אלו, נותרת הזירה הפוליטית עם כ-101 מנדטים שמהם נדרש להרכיב קואליציה, כאשר אף גוש אינו מחזיק ברוב מובהק.
במוקד הניתוח עומדת התנהלותו של יו”ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, אשר הציב שורה ארוכה של וטו שמציבה אותו לכאורה במלכוד: שלילת ישיבה עם המפלגות הערביות מחד, סירוב מוחלט לשבת עם המפלגות החרדיות על רקע סוגיית חוק הגיוס מאידך, והתנגדות נחרצת לשיתוף פעולה עם בנימין נתניהו ומצביעי הליכוד. במצב שבו פוליטיקאי אומר “לא” לכל האפשרויות הקיימות, הוא מותיר את עצמו מבודד ולכאורה כשחקן שאינו רלוונטי המוצא את עצמו שוב באופוזיציה.
עם זאת, רוז מעריך כי לא מדובר בעמדה עקרונית בלתי עבירה, אלא במשחק כוחות ובטקטיקת משא ומתן קשוחה של כיפופי ידיים מול הליכוד. לטענתו, בגילו ובמעמדו הפוליטי של ליברמן אין שום היגיון או רצון לבלות ארבע שנים נוספות בספסלי האופוזיציה. בדיוק כמו שחקנים אחרים בזירה, דוגמת נפתלי בנט או גדי איזנקוט, המטרה האמיתית שמניעה את המהלכים הללו היא התמודדות על הנהגת המדינה והשגת עמדות כוח והשפעה, ולא ישיבה חסרת תוחלת מחוץ לממשלה.
