סוגיית עגונות השואה – נשים שאיבדו את בעליהן במלחמה ולא יכלו להנשא – אינה מדוברת כל כך. חשוב להבין כי לאור מליוני הקורבנות, התופעה הייתה רחבת היקף ואף כונתה "עגונות בסיטונאות". המחשבה על העגונות התגבשה עוד בתחילת השואה, לאחר שנתקלו בתופעה במלחמת העולם הראשונה.

כבר ב-1940 הרב שלמה דוד כהנא – רבה הראשי של ורשה שברח לארץ – עסק בהתרת עגונות. בתחילה הוא התייחס אליהן כמו לעגונות ממלחמת העולם הראשונה, אך עם הזמן הבין שמדובר באירוע בקנה מידה אחר לגמרי: היקף הזוועות, והעדר העדויות והמסמכים הצריכו התייחסות אחרת.

בהונגריה, אליה השואה הגיעה מאוחר יחסית, נלקחו גברים לפלוגות העבודה כבר ב-1942, ושם נראתה תופעה מדהימה: רבנים רצו לתחנות הרכבת והחתימו את הבחורים הצעירים על גט על תנאי.

רוב העגונות הותרו בסופו של דבר על ידי הסתברויות גבוהות לכך שהבעל לא שב. הדיינים – בעיקר יוצאי אירופה שחוו את הזוועות בעצמם וידעו מה משמעות הליכה שמאלה באושוויץ – יצרו היתרי עגונות כלליים שהתייחסו לזמן ולמקום של כל טרגדיה.

גם לאחר קבלת ההיתר הנשים שנישאו מחדש והביאו ילדים חיו בחרדה גדולה שמא הבעל הראשון יחזור. חלקן אף הסתירו מילדיהן ומהסביבה את נישואיהן הראשונים.

ומה באשר לגברים העגונים?

צפו בפרק המלא

מומחה למזה"ת מפתיע: יש לנו מה ללמוד מאיראן על דמוקרטיה