ישראל היא מדינה דמוקרטית. בדמוקרטיה הריבון הוא העם. את ריבונותו, מאציל העם אל נבחריו, כל אזרח לפי השקפתו ורצונו.

במדינה דמוקרטית מערכת המשפט מכבדת את הריבון, הלא הוא העם, ואת בחירותיו, והכבוד הזה הוא הדדי.

אין ולא יכולה להיות מחלוקת על השאלה האם הכנסת הסמיכה את ביהמ"ש לפסול או לשנות חקיקת יסוד. על כך התשובה ברורה ואין כל יכולת לאף אדם לטעון אחרת: לא. אין אף דבר חקיקה שמסמיך, ואפילו ברמז, את בתי המשפט לעשות כן.

הסמכות המכוננת נתונה לכנסת המייצגת את כל העם – ולה בלבד. חשוב להבין: הכרעה אחרת איננה נגד הקואליציה או מפלגה זו או אחרת – הכרעה אחרת היא נגד הכנסת והדמוקרטיה הישראלית.

בעד חוקי היסוד שהעבירה הכנסת ה-25 בראשותי הצביע רוב של חברי הכנסת, כפליים מאלה שהצביעו בכנסת ה-12 בעד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, דבר שלא הפריע למערכת המשפט לעשות בו שימוש יותר מבכל חוק יסוד אחר כדי לבטל את החלטות הכנסת והממשלה.

אני ער לכך שבקרב רבים בציבור, ולאו דוקא בציבור שנמצא באופן אוטומטי בצד מסוים של המפה הפוליטית, ישנם גם חששות ופחדים. גם אם אינני שותף לפחדים הללו – אינני יכול לבטל אותם או את האוחזים בהם כלאחר יד. אין בקרבנו רבים שלא ימצאו במעגל המשפחתי, החברתי או המקצועי שלהם אנשים יקרים, טובים ואהובים השותפים לחששות ולפחדים אלה.

אבל המענה לחששות הללו לא יכול להיות הפיכתה של ישראל

למדינה בה הבחירות אינן משנות והכנסת הנבחרת איננה הכנסת המחוקקת.

מערכת המשפט חשובה ויקרה לי, רוב חיי הבוגרים הייתי חלק ממנה.

אין שום מחלוקת על החשיבות במערכת משפט חזקה ועצמאית

או על החשיבות העליונה שבחיזוק אמון הציבור במערכת המשפט.

המחלוקת היא על תפקידה של מערכת המשפט

ביחס לרשויות האחרות ובהשלכה – בתפקידה ביחס לציבור.