בישראל מתרחש בעשור האחרון תהליך שלא קיבל אישור בקלפי, לא עוגן בחוק יסוד, ולא הוצהר בגלוי – אך תוצאותיו חד-משמעיות: העברת סמכויות שלטוניות מגורמים נבחרים לגורמים משפטיים בלתי נבחרים. לא דרך מהפכה, אלא דרך פסיקות, צווים, חובות נימוק ו”סבירות”, שיחד יצרו מציאות חדשה: ממשלה הפועלת ברישיון מותנה של בית המשפט. זה איננו עוד ויכוח תיאורטי על אקטיביזם שיפוטי. זהו מאבק על עצם היכולת למשול.
שתי החלטות – קו אדום אחד
שתי התערבויות אחרונות ממחישות עד כמה הרחיקה לכת תפיסת העליונות השיפוטית:
האחת – עצירת עבודתו של מבקר המדינה בתחקיר המלחמה. מבקר הפועל מכוח חוק יסוד, שמונה כדין, ומוסמך לבקר את הדרג המדיני והביטחוני – מוצא עצמו כפוף לצו שיפוטי שאין לו עיגון חוקי.
השנייה – הדרישה להתערבות בהרכב הממשלה, באמצעות לחץ לפיטורי שר והטלת חובה על ראש הממשלה לנמק מדוע אינו עושה כן – אף שאין חקירה פעילה, הרשעה או קביעה של חריגה מסמכות. אלו אינם “איזונים”. אלו העברות סמכות.
לא שומרי סף – מחליפי שלטון
בפועל נבנה כאן ציר שלטוני חדש:
בית המשפט העליון כגורם מכריע, היועצת המשפטית לממשלה כסמכות-על, וארגוני עתירות סדרתיים כמנוע יוזם. הכנסת? מאושרת בדיעבד. הממשלה? אחראית – אבל לא מוסמכת. זו איננה דמוקרטיה ליברלית במובנה הקלאסי. זהו מודל יוריסטוקרטי, שבו האחריות הציבורית מנותקת מהסמכות המעשית.
ומה קורה בדמוקרטיות אחרות?
בדמוקרטיות מבוססות ארה״ב, צרפת, גרמניה ובריטניה – קיימת הבחנה ברורה:
בתי משפט חזקים, כן. מנהלי מדיניות? לא.
בארה״ב נשיאים סירבו לאכוף פסיקות שנגעו לליבת ריבונות.
בצרפת בתי המשפט אינם מתערבים בהרכב ממשלה או בניהול ביטחון.
בגרמניה בית משפט חוקתי חזק מאוד – אך לא מורה לפטר שרים.
ובבריטניה, משבר חוקתי גלוי הוביל להסדרה פרלמנטרית, לא לכניעה שקטה.
בכולן הובן דבר פשוט: אחריות מדינית חייבת להיות בידי נבחרים, אחרת אין למי לבוא בטענות. בכולן הובן עיקרון פשוט: בלי אחריות – אין דמוקרטיה. ובלי סמכות – אין אחריות. הגיע הזמן לומר, את אשר רבים חושבים – וחוששים להביע בקול:
כן, ישראל מתקרבת למשבר חוקתי.
והאמת הלא-נוחה: ייתכן שזה בלתי נמנע – ואולי אף רצוי.
משבר חוקתי מנוהל אינו אנרכיה. הוא הכרעה.
הוא קביעה ברורה שיש תחומים שבית המשפט אינו מוסמך לעסוק בהם: מדיניות ממשלתית, מינוי שרים, גבולות פעולה של ארגוני הביטחון – כל עוד אין חריגה חוקית מובהקת. פירוש הדבר:
- סירוב אכיפה נקודתי ומנומק.
- אמירה גלויה: בית המשפט אינו ממשלה חלופית.
- התחייבות להסדרה חוקתית לאחר הייצוב.
מי באמת מסכן את הדמוקרטיה?
לא מי שמבקש להציב גבול, אלא מי שמוחק אותו.
לא מי שמתעקש על ריבונות נבחרים, אלא מי שמרוקן אותה מתוכן בשם “ערכים” שאיש לא הסמיך אותו להגדיר לבדו. דמוקרטיה שאינה מסוגלת להכריע – תפסיק בסוף להיות דמוקרטיה.
השאלה איננה אם אנחנו “בעד” או “נגד” בית המשפט.
השאלה היא האם ישראל רוצה להיות דמוקרטיה של הכרעה – או דמוקרטיה של דחיות, צווים ופרשנויות מתרחבות. לפעמים, כדי להציל איזון – צריך לעצור ולהציב גבול.
לא בכוח. לא בצעקה. אלא באמירה ברורה: עד כאן.
הוויכוח הזה לא מסוכן.
ההתעלמות ממנו – כן.
להלן הצעה: תמצית פנימית – לשימוש ראש הממשלה / הקבינט המצומצם:
- בדמוקרטיות מבוססות מתקיים עיקרון ברור: בית משפט חזק אינו מנהל מדיניות ואינו קובע הרכב ממשלה.
- ארה״ב, צרפת, גרמניה ובריטניה הכירו בעימותים חוקתיים כמנגנון להסדרת גבולות סמכות.
- מינוי ופיטורי שרים אינם שפיטים בדמוקרטיות, אלא אם קיימת הרשעה או נבצרות מובהקת.
- מוסדות ביקורת (כמבקר המדינה) פועלים עצמאית ואינם כפופים לעצירת עבודתם בצו שיפוטי מנהלי.
- לרשות השופטת אין יכולת אכיפה עצמאית והיא נשענת על הסכמה מוסדית.
- סירוב אכיפה ממוקד ומנומק הוכר בעולם ככלי ריבוני לגיטימי.
- משבר חוקתי מנוהל עדיף על שחיקה שקטה של סמכות הממשלה.
- הקו האדום הדמוקרטי: אין פגיעה בעצמאות אישית של שופטים ואין שלילת בחירות.
- העימות הוא מוסדי-חוקתי, לא פוליטי-אישי ולא ביטול שלטון החוק.
- היעד: הבהרת גבולות, השבת אחריות לנבחרים והסדרה חוקתית לאחר הייצוב.
אל”מ אמיר נוי, לשעבר מפקד תא התיאום המבצעי עם צבא ארה”ב, פרשן בטחוני מדיני ופובליציסט
