העולם אינו סובל ממחסור בשפיכות דמים. יש מחסור ברצון לראות אותו.

בעוד עשרות אלפי בני אדם נטבחים בימים אלה בסוריה ובאיראן – באש חיה, בטיהורים עדתיים, בירי אל תוך המון אזרחי לא חמוש – המערכת הבינלאומית, התקשורת המערבית ומוסדות זכויות האדם שוקעים בדממה כבדה. לא דממה של חוסר מידע, אלא של בחירה מודעת.

זו אינה שתיקה תמימה, אלא שתיקה סלקטיבית. כזו שיודעת לזהות קורבנות “ראויים” וכאלה שאינם. כזו שיודעת לצעוק “ג’נוסייד” במקום אחד, ולהפנות מבט הצידה כשהטבח אינו משרת נרטיב פוליטי נוח. סוריה ואיראן בוערות – אך בעולם שמדדיו המוסריים נמדדים דרך פריז, בריסל וניו-יורק, אין מי שלוחץ על כפתור אזעקה.

סוריה: טבח בחסות ניאו-עות’מאנית וג’יהאדיזם בתחפושת

בצפון סוריה מתבצע זה חודשים טבח שיטתי באוכלוסיות מיעוט – בראשן הכורדים, אך גם דרוזים, עלווים ופלגים סוניים מתחרים מרגישים את נחת זרועם וה”שבריות” של מיליציות המזוהות עם אבו מוחמד אל-ג’ולאני, ממשיכו האידאולוגי של אל־קאעידה, הפועלות באלימות קיצונית, תוך חיסול אזרחים, אונס וחטיפת נשים וילדים, שריפת מקורות כלכליים והטלת אימה מכוונת.

מאחורי הקלעים ניצבת טורקיה. לא כצופה מן הצד, אלא כשחקן פעיל בעל אינטרס ברור: חיסול הישות הכורדית בסוריה, כחלק מתפיסת עולם ניאו-עות’מאנית השואפת להשיב השפעה טריטוריאלית ואזורית. אנקרה רואה בכורדים איום אסטרטגי ארוך טווח, ומוכנה לשתף פעולה גם עם גורמים ג’יהאדיסטיים קיצוניים כדי לעקרו.

העיתונות הזרה – בעיקר בצרפת, בגרמניה ובבריטניה – דיווחה לאורך השנים על שיתוף הפעולה העקיף בין טורקיה למיליציות איסלאמיסטיות בצפון סוריה. גם מחקרים אקדמיים בתחום יחסים בינלאומיים מצביעים על דפוס עקבי: שימוש ב“שליחים אלימים” כדי להשיג מטרות מדינתיות, תוך הכחשה דיפלומטית.

איראן: טבח אזרחים – ואין כותרות

במקביל, ובאופן מצמרר, מתחולל טבח נוסף – הפעם בלב איראן. משטר האייטולות מגיב בירי למחאה כלכלית עממית, מעצרים המוניים וחיסול אזרחים לא חמושים. לפי דיווחים של ארגוני זכויות אדם, כלי תקשורת גולים ומקורות אופוזיציה, מדובר בעשרות אלפים של הרוגים ופצועים תוך זמן קצר, לצד מאות אלפי עצורים.

גם כאן מתרחש הפער הזועק לשמיים: ערוצי הטלוויזיה והעיתונות במערב, שכיסו בהרחבה כל דיווח מרצועת עזה, אינם מקדישים לאירועים באיראן סיקור דומה – לא בהיקף, לא בעומק, ולא בשפה. אין קמפיינים, אין זעקות “ג’נוסייד”, אין האשמות בהרעבה. שתיקה.

גם כאן אין מדובר בטעות עיתונאית, אלא בבחירה. איראן אינה “נרטיב נוח”. אין כאן יהודים, אין ישראל, ואין אפשרות להאשים את המערב עצמו או את בעל בריתו. ולכן – אין עניין.

האו״ם והשתיקה הרועמת

מעל כולם בולטת שתיקתו של מזכ”ל האו״ם, אנטוניו גוטיירש. מי שממהר לגנות את ישראל כמעט אוטומטית, אינו מוצא לנכון להשמיע קול ברור נוכח המראות המזוויעים מסוריה ומאיראן. היעדר האיזון, חוסר העקביות והסלקטיביות אינם נעלמים מעיני הציבור.

מחקרים אקדמיים שפורסמו בשנים האחרונות באירופה ובארה״ב מצביעים על עלייה חדה באנטישמיות, במיוחד תחת כסות של “ביקורת על ישראל”. סקרים, דוחות ממשלתיים ומחקרי אוניברסיטאות מראים כיצד מוסדות בינלאומיים ותקשורתיים מאמצים שיח שבו עוולות שאינן קשורות ליהודים או לישראל נדחקות לשוליים – בעוד ישראל הופכת למוקד אובססיבי של גינוי.

דפוס אחד, זירות שונות

החוט המקשר בין סוריה, איראן ועזה אינו רק פוליטי – אלא אידאולוגי ותקשורתי. האיסלאם הרדיקלי פועל בדפוסים דומים: אלימות כלפי אזרחים, טבח לשם ביסוס שלטון, ושימוש במניפולציה תודעתית. המערב, מצידו, מגיב לא לפי חומרת המעשים – אלא לפי זהות המבצע והקורבן.

זוהי צביעות מסוכנת. לא רק מוסרית, אלא אסטרטגית. היא מחזקת את הקיצונים, מחלישה את המתונים, ומעבירה מסר ברור: דם מסוים שווה יותר מדם אחר.

סיכום: צללים ומוסריות מדומה

ההתכנסות הזו של שתיקה, סלקטיביות ואנטישמיות גוברת מטילה עננה כבדה מעל העולם המערבי. לא במקרה עולות השוואות היסטוריות לשנות השלושים של המאה הקודמת – תקופה שבה עוולות הוזנחו, הוכחשו, או הוסברו בשם “מורכבות”.

אין כאן כישלון מוסרי. יש כאן בחירה מוסרית.

העולם המערבי אינו “עיוור” למה שמתרחש בסוריה ובאיראן – הוא פשוט אינו מעוניין לראות. מערכת הערכים שעליה הוא מתהדר אינה אוניברסלית, אלא מותנית: תלויה בזהות הקורבן, בזהות הרוצח, ובעיקר – בשאלה האם ניתן, איכשהו, לקשור את האירוע ליהודים או לישראל.

זו אינה צביעות מקרית, אלא חד-ערכיות שיטתית. מוסר שמופעל כזרקור ולא כמצפן. זכויות אדם שהופכות לכלי פוליטי, ושתיקה שהופכת לשותפות. כאשר מזכ”ל האו״ם, מוסדות בינלאומיים ותקשורת מובילה בוחרים לזעוק רק בזירה אחת – הם אינם מגנים על האנושות, אלא מסמנים אותה.

כך נראית מערכת ערכים שהתפרקה: כזו שמצלמת, מגנה ומענישה רק כשזה נוח, ושותקת כשזה מסוכן. לא העולם נכשל כאן – אלא היומרה שלו להיות מוסרי. וההיסטוריה, כדרכה, כבר רשמה את זה בפרוטוקול.

אל”מ במיל’ אמיר נוי, לשעבר מפקד תא התיאום המבצעי עם צבא ארה”ב, פרשן ביטחוני-מדיני ופובליציסט.