משה פייגלין מציג את פעילותו הפוליטית כמהלך הכרחי למימוש חזון מפלגת זהות.
לדבריו, ללא התמודדות בזירה הציבורית לא ניתן יהיה להעניק לחזון סיכוי ממשי להתקדם לעבר יישום.
סמל המקדש, שהוא נושא על דש בגדו, מתואר כחלק בלתי נפרד מאותו חזון, וככזה המציע בעיני תומכיו חלופה רעיונית למחנה השמאל.
פייגלין מציב את חזון המקדש כמענה לתפיסות השמאל, שנשענות על אינדיבידואליזם ואינן מציעות בשורה רחבה, ואף כניגוד לסיכת החטופים, שהפכה לסמל ציבורי רווח.
לטענתו, בעוד מפלגת זהות מבקשת להציב חלום לאומי כולל, ראש הממשלה מתמקד בהצגת אלטרנטיבה פוליטית לקואליציות, שנשענות על מפלגות ערביות, אך אינו מציע חזון עתידי. בכך, לשיטתו, נעוצה הבעיה המרכזית – העדר חזון ברור גם בצד זה של המפה הפוליטית.
