בשעה שהמזרח התיכון נע לעבר תקופה של חוסר יציבות גובר, ובצל אפשרות ממשית של עימות צבאי רחב עם איראן, מתבהרת תמונה אחת באופן חד:
הקשר בין ישראל לארצות הברית חצה מזמן את גבולות “הברית הידידותית”.

מדובר כיום בשותפות אסטרטגית עמוקה ורב-שכבתית, הנשענת על תיאום מודיעיני הדוק, שיתוף פעולה צבאי וטכנולוגי מתקדם, ומחויבות מדינית עקבית – גם ללא אמנת הגנה פורמלית.

המאמר שלפניכם בוחן כיצד נראית השותפות הזו מבפנים:
כיצד מודיעין הופך לשפה משותפת, איך פיתוח אמל״ח משותף מתרגם איומים למענה מבצעי, ואילו אינטרסים מדיניים מעגנים את הקשר הזה כחריג בנוף הבריתות האמריקאיות מאז מלחמת העולם השנייה.

המימד המודיעיני: הערכת איום משותפת מתורגמת לשפה אחת

התיאום המודיעיני בין ישראל לארה״ב מהווה את עמוד השדרה של השותפות כולה. אין מדובר עוד בהעברת מידע נקודתי או בהשלמת פערים, אלא בסנכרון עמוק של תפיסת איום וקבלת החלטות.

בפועל, מערכות המודיעין של שתי המדינות:
מגבשות הערכות מצב משותפות בנוגע לאיראן – גרעין, טילים, כטב״מים ושלוחות אזוריות.
משלבות מקורות מודיעין טכנולוגיים ואנושיים לכדי תמונת מצב אחת.
מקיימות דיאלוג קבוע בין דרגי הערכה ולא רק בין “נותן” ל”מקבל”.

כתבי עת מקצועיים בתחום המודיעין מצביעים על תופעה חריגה: בין ישראל לארה״ב נוצרה בפועל קהילת מודיעין דו-לאומית, שבה כל צד משפיע על אופן החשיבה של האחר. זהו מודל שכמעט ואינו קיים גם בקרב בעלות הברית הקרובות ביותר של וושינגטון.

מהמודיעין לשדה הקרב: שיתוף פעולה צבאי ופיתוח אמל״ח

על בסיס התיאום המודיעיני נבנה שיתוף הפעולה הצבאי – והוא רחוק מלהסתכם בתרגילים משותפים או בביקורים מתוקשרים של רמטכ״לים וראשי זרועות.

ליבת הקשר מצויה בפיתוח משותף של אמצעי לחימה ומענים טכנולוגיים לאיומים משתנים:
מערכות הגנה אווירית רב-שכבתיות.
חימוש מדויק, בינה מלאכותית ולוחמה רב-ממדית.
התאמת יכולות אמריקאיות למציאות המבצעית הישראלית – ולהפך.

עבור ארה״ב, ישראל מהווה זירת ניסוי מבצעית ייחודית: מקום שבו טכנולוגיות נבחנות בתנאי אמת, משתפרות ומוטמעות. עבור ישראל, מדובר בגישה ליכולות, משאבים ועומק אסטרטגי שאין להם תחליף.

בהקשר האיראני, שיתוף פעולה זה מאפשר בניית מענה משולב לאיומים כמו:
מתקפות טילים וכטב״מים בהיקף רחב.
פגיעה בתשתיות אסטרטגיות.
ניהול מערכה ממושכת תחת אש רב-זירתית.

המעטפת המדינית: מחויבות ללא חוזה

אחד המאפיינים הייחודיים של יחסי ישראל-ארה״ב הוא היעדר אמנת הגנה פורמלית. אלא שהמציאות מלמדת כי המחויבות המדינית בפועל עמוקה לא פחות – ולעיתים אף יותר.

הקשר מתבטא בעיקר בתחומים הבאים:
גיבוי מדיני בזירות בינלאומיות.
תיאום עמדות מול יריבים משותפים.
שמירה על חופש פעולה ישראלי לצד שיח אסטרטגי רציף עם וושינגטון.

חוקרים מציינים כי מודל זה מעניק לשני הצדדים יתרון ברור: הוא מאפשר גמישות מדינית, עומק ביטחוני ואמון הדדי, ללא כבלים משפטיים שמגבילים את קבלת ההחלטות בעת משבר.

בהשוואה לבריתות אמריקאיות מאז מלחמת העולם השנייה, הקשר עם ישראל בולט במיוחד בשל:

1. דו-כיווניות אמיתית – ישראל אינה רק צרכנית ביטחון, אלא ספקית ידע, ניסיון וטכנולוגיה

2. מבחן מציאותי מתמיד – לא ברית הצהרתית, אלא כזו הנבחנת בשגרה ובחירום.

3. אינטגרציה בין מודיעין, צבא ומדיניות — ולא טיפול נפרד בכל מימד.

מסיבה זו, יותר ויותר חוקרים מגדירים את יחסי ישראל – ארה״ב כאחת השותפויות האסטרטגיות ההדוקות ביותר שפיתחה וושינגטון בעידן שאחרי מלחמת העולם השנייה.

איראן כגורם מארגן של השותפות

האיום האיראני אינו רק איום ביטחוני – הוא הגורם שמעצב ומחדד את השותפות כולה. סביבו נבנים:
• מנגנוני תיאום מודיעיני עמוקים יותר.
• פיתוח אמל״ח ייעודי.
• קווים מדיניים מוסכמים לפעולה ולהכלה.

דווקא כאן נבחנת עמידות הקשר – ודווקא כאן ניכרת מחויבות אמריקאית שאינה טקטית, אלא אסטרטגית, הרואה בביטחון ישראל מרכיב באינטרס האמריקאי הרחב במזרח התיכון.

נכס אסטרטגי לשני הצדדים

הקשר בין ישראל לארצות הברית איננו תוצר של הנהגה כזו או אחרת, אלא מערכת אסטרטגית יציבה ומתמשכת. הוא משלב מודיעין, כוח צבאי וטכנולוגי, ומעטפת מדינית – לכדי שותפות שמעצבת את מאזן הכוחות האזורי.

ישראל צריכה לחזק ולהעמיק קשר זה כך שהאינטרסים האמריקאים במזה”ת – יהיו זהים, או כמעט זהים לאלו הישראלים.

בעידן של איומים גדולים ואי-ודאות גוברת, שותפות זו איננה רק עוגן ביטחוני לישראל – אלא אחד מעמודי התווך של המדיניות האמריקאית במזרח התיכון.

אל”מ (מיל’) אמיר נוי לשעבר מפקד תא התיאום המבצעי עם צבא ארה”ב, פרשן בטחוני מדיני – ופובליציסט.