במציאות הישראלית המורכבת, נדמה כי המודל של צדיק ורע לו מקבל ביטוי מובהק בדמותה של הציונות הדתית. הרב חגי לונדין טוען כי הציבור הדתי-לאומי ניצב כיום בראש הפירמידה האידיאליסטית והערכית במדינת ישראל, בין אם מדובר בשירות צבאי, בלימוד תורה או בתרומות כליה. לדבריו, על אף הענווה המאפיינת רבים בציבור זה, מדובר במגמה כללית של הובלה ומסירות שאין שנייה לה.

עם זאת, לצד ההובלה הזו, הציבור הדתי-לאומי הוא אולי המושמץ ביותר כיום, כאשר חיצי הביקורת מופנים אליו מכיוונים שונים. הרב לונדין מסביר כי היכולת לחיות עם הפער הזה טמונה בפרספקטיבה של נצח. כאשר אדם מסתכל על העולם כדבר שעומד בפני עצמו, בטווח של עשרות שנות חיים בלבד, הרי שלהיות צדיק ורע לו נתפס כחוסר כדאיות או כפראייריות. אולם, כאשר המבט מופנה אל הנצח, התמונה משתנה.

התפיסה המנחה היא שכל הפועל עם אל, הקדוש ברוך הוא יבוא וייתן את שכרו. הרב מדגיש כי העשייה של הציונות הדתית אינה נובעת מהרצון למצוא חן בעיני גורמים כאלה ואחרים, או בשביל לקבל טפיחה על השכם. העשייה נובעת מהבנה עמוקה של מה שנכון וטוב לעשות, או במילים אחרות, מה שהקדוש ברוך הוא דורש. במובן הזה, הביקורת בתקשורת או בכיכרות נתפסת כרעש רקע חסר חשיבות שאינו משפיע על המהות.

בתגובה להאשמות המופנות כלפי הציבור הדתי, במיוחד סביב אירועי אוקטובר, מזכיר הרב לונדין כי דווקא אלו שהזהירו מפני אסונות העבר וממשיכים להחזיק את ההתיישבות ואת עם ישראל, מוצאים את עצמם בעמדת נאשמים על ידי מי שנקטו בצעדים שהובילו למשברים. הוא בוחר שלא להיכנס לוויכוחים הללו, אלא להצביע על עובדה יסודית אחת: המשכיות.

לדבריו, העתיד של עם ישראל שייך לאנשים שמאמינים במשמעות העמוקה, שיודעים שיש אמת וכיוון. האמונה הזו היא שמאפשרת להם להמשיך ליצור ולהוליד ילדים, הן במובן הדמוגרפי והן במובן של יצירה רוחנית וערכית. בעוד שהצורך בכוח פוליטי קיים ברמה הטכנית כדי להמשיך ולעשות טוב, התחושה של להיות אהוד או מושמץ אינה הנקודה המרכזית. בסופו של דבר, הטוב שאדם זורע בעולם הוא זה שיקבע את המציאות.