מושיק קוברסקי:
נתחיל מהשורה התחתונה: אני הייתי מצביע בעד העיסקה, למרות כל הקשיים. כמובן שהייתי מעדיף שנמשיך להכות בחמאס ללא הפסקה, אבל הנסיבות והצורך לקיים אחדות כדבר קריטי מחייבות להחזיר כמה שיותר חטופים, במיוחד ילדים ואימהותיהם, וזאת מעבר לציווי המוסרי המובן מאליו. אני מאמין שאין היום אף מנהיג בישראל שיכול לוותר על המטרה הראשית שהוצבה: חיסול היכולות הצבאיות והשלטוניות של החמאס. ולכן אני אופטימי שבתום 4 ימים (50 חטופים) או 10 ימים לכל היותר (100 חטופים) תחודש הלחימה בכל הכוח.
זה לא אומר שלא יתנהל במקביל מו"מ על עסקאות חטופים נוספות, אבל הלחימה תתחדש. יש לזכור שהמו"מ על העיסקה הזו ארך כשבועיים שבמהלכם צה"ל שיפר את עמדותיו בצורה מרשימה ובהתאם גם צוצמו משמעותית דרישות החמאס.לגבי שחרור 150 טרוריסטים (נשים וקטינות) אני לא רואה בעייה משמעותית. מאז ה-7.10 עצרנו ביו"ש 1800 מחבלים, הרבה יותר מסוכנים מאלו. ואין גם מניעה בהמשך לעצור שוב את מי שצריך.בעיות בהפוגה:
– החמאס בדרום הרצועה יוכל להתאושש בלי חשש של הפצצות ופחות מעקב אווירי.
– חיילינו בצפון יימצאו בסיכון גבוה יותר במהלך 6 שעות מדי יום.
– המורל של חיילינו
– לחץ בין לאומי לאחר ההפוגה לא להמשיך.
אבל יש גם יתרונות להפוגה:
– אפשר להמשיך לטהר את השטח שכבר כבשנו גם בזמן הפסקת אש. למשל, לחקור פירים שהתגלו, לרדת יותר לשיפא ובתי החולים האחרים. אני בטוח שאם מחבל יוציא את הראש שלו מתוך מנהרה הוא ייהרג או יילקח בשבי, גם בזמן הפוגה.
אפשר למצות יותר מודיעין מהשבויים ולעבד אותו. יש מאות שבויים וקשה לי להאמין שתחת תנאי לחימה הוציאו מהם את הכל.
צה"ל יכול לרענן תוכניות, לחדש מלאים, ולהתכונן כמו קפיץ ליום הש' אחרי. חיילים יכולים להרגיש טוב כי בזכותם הילדים ואמהותיהם יחזרו. על המפקדים להעביר מסר זה.
הנטישה של תושבי הצפון תחת תנאי הפוגה תגדל לדעתי, כי הם פחות יחששו ללכת דרומה כשאין הפצצות. כך יקל עלינו להמשיך לפעול.
– מיליון הפליטים בדרום לא יחזרו וימשיכו להוות בסיס לתסיסה נגד החמאס. קשה יהיה לחמאס להצהיר על ניצחון מול כל אלו שאיבדו את הכל.
אם הטרוריסטים ייצאו מהמנהרות, יש הרבה יכולות למודיעין לאסוף עליהם מידע, גם ללא כטב"מים (סוכנים, האזנות).
לגבי הלחץ הבינלאומי: יש הסכמה נרחבת על מטרת הביניים, חיסול חמאס, עם ארה"ב ורוב מדינות אירופה. יחד עם הלחץ הפנימי להמשיך, לא נראה לי שהפעולה תיבלם ולבסוף, לקח היסטורי.
ב-11.6.1948, לאחר 25 ימי לחימה, הוכרזה ההפוגה ה-1 במלחמת העצמאות ל-4 שבועות, ובמהלכה אירעה פרשת אלטלנה ונראה שהיישוב מתפרק. זה לא מנע מאיתנו להתאחד שוב ולצאת ב-9.7.1948 ל"קרבות עשרת הימים" שקבעו חלק ניכר מקווי שביתת הנשק וגרמו לאויב להתחנן להפוגה נוספת.
נקווה שגם הפעם נצא מחוזקים ונשלים את הניצחון (*).
(*) הדבר היחידי שיגרום לי לחזור בי מהפוסט הזה הוא הפסקת המלחמה לאחר תקופת העיסקה וויתור על המטרה של חיסול החמאס. מטרה זו היא קריטית גם אם בדרך אליה יש פה ושם עיכובים ומהמורות.
ד"ר רן ברץ:
אני מצטער שאני כותב את זה. הלוואי שלא הייתי צריך. אבל אנחנו עושים טעות. העסקה רעה.
כולנו רוצים לראות חטופים משוחררים. הרגש משחק חזק לטובת העסקה. זו שמחה עצומה, דמעות של אושר שאי אפשר לעצור.
השאלה היא מה המשמעות של העסקה. מה ההשלכות האמתיות שלה, אלה שלא רואים מול העיניים. לאן היא מוליכה אותנו.
ופה, השמחה לא מהולה בעצב, היא טובעת בו. ובדם ובשכול. אני לא מדבר על שחרור המחבלים לביתם, צעד תמוה מאוד. ואני לא מדבר על כך שחיילינו ישלמו בחייהם על ההפוגה הביזארית הזו באמצע המלחמה. ואני לא מדבר על הלחץ המדיני שיבוא בתום ההפוגה. ואני לא מדבר על הלגיטימציה העולמית לחמאס.
כל אלה נזקים בטווח הקצר, שיקשו עלינו מאוד לנצח. אבל יותר חשוב מכל אלה הנזק בטווח הרחוק. ההשלכות של המדיניות הזו. וכאן ההיסטוריה מלמדת, והשכל אומר בצורה ברורה – ואגב זה לקח שפעם, כשהמנהיגות בישראל הייתה ריאליסטית וישרה, לא היה בכלל במחלוקת בין ימין ושמאל – עסקאות כאלה הן רעות. הן רעות, מפני שהמשמעות שלהן היא עלייה גדולה במוטיבציה לפגוע, לרצוח, ובעיקר לחטוף.
זאת המשמעות האמתית. זה עולה בדם. הרבה דם. נכון, זה דם עתידי, הוא לא מול העיניים כרגע. אבל הוא יגיע.
וכאן זה חמור במיוחד. וסלחו לי, אבל אני חייב להגיד את זה בצורה הכי קרה וקשה, כי ככה האויבים השטניים שלנו רואים את זה: משתלם לחטוף נשים וילדים. אנחנו משחררים השבוע 50 נשים וילדים שחמאס חטף, אולי יותר, וכולנו שמחים בשחרורם. אבל הדרך שבה הם משוחררים מעלה את הסיכון למיליוני הנשים והילדים במדינת ישראל. הם הופכים למטרה מאוד משתלמת. וזה יעלה לנו ביוקר.
זה יעלה במחיר אמתי וממשי. כמו שאמרו כל המפוכחים בעסקאות הקודמות, וכפי שבדיוק קרה.
העתיד הזה לא דמיוני. הוא לא "ראיית שחורות". להפך. הוא מפוכח. הוא מבוסס. הוא מושכל ואמתי. הוא לקח היסטורי והבנה ריאלית של המציאות. אז מה לעשות? לנצח. ולנצח עוד. ולפגוע עוד. ולהרוג בהם. לא לספר סיפורים שאחר כך מה נעשה להם. ושעכשיו נשדר חולשה, אבל בהמשך נהיה קשוחים. נתנו לחמאס הישג גדול. תסתכלו איך הם חוגגים אותו בעולם הערבי והמוסלמי. אין חלופה לניצחון עד הסוף. ועל הדרך כדאי לקחת בשבי עוד ועוד חמאסניקים ותומכי חמאס. בישראל, וביו"ש, ובעזה. עוד ועוד. ואז, בסוף, נעשה חילופי שבויים. השבויים מהמלחמה, תמורת כל החטופים משבעה באוקטובר.
אחרי שיהיו להם 20,000 חמאסניקים הרוגים, הנהגה הרוסה, רצועה כבושה, ואלפי שבויים.
ואז יהיה להם פחות אינטרס לעשות את זה עוד פעם.
אין אין דרך אחרת. זה עצוב, זה טראגי, זה כואב. אבל זה מה שנכפה עלינו, וזאת הדרך לשמור ככל האפשר על כלל הנשים והילדים שלנו.
משפחה רואה את יקיריה, זה הכי טבעי בעולם. התפקיד של מנהיגות היא לראות את היקירים של כל המשפחות, גם אותן, אבל גם את אלו שישלמו את המחיר בהמשך. העסקה הזו עושה את ההפך. הממשלה הזו עושה את ההפך. וזו טעות חמורה.
מה שצרם כאן זה ההתערבות של השמאל הקיצוני בהפגנות וניצול מצבם של משפחות החטופים .
זה פגע באחוז האהדה למשפחות . חבל שהמשפחות לא התנערו מהם .
מחר יחזרו משפחות פלסטינציות לצפון הרצועה בעידוד חמאס, עיתונאים יתחילו להתסתובב בין הרגלים, צה"ל עצר את המומנטום ובמקום זה יצטרך להתמודד עם אמצעים לפיזור הפגנות.
בינתיים קטאר חוטרת לסיום הלחימה סופית.
צריך לנצח, להוריד אותם לברכיים. לא נראה טוב בכלל