ככל שהמלחמה מתמשכת היא מאפשרת לקיים למידה. הלמידה הזו משנה דברים בהבנתנו את האירוע. הנה ארבע אמירות קצרות של למידה, דרך ארבעה מושגים שנראים היום פחות ברורים ומובנים מאליהם:

1. "מיטוט/שבירה" – יש פער בין מושג מיטוט חמאס כפי שהוא מדובר על ידי פרשנים וגנרלים לבין המציאות. השימוש במושג "מיטוט" או "שבירה" לקוח ממחוזות ההיגיון הצבאי שמסתכל על מערכות צבאיות קלאסיות (צבא מול צבא / מדינה מול מדינה), זיהוי נקודות תורפה, פגיעה בהן והקרסת המערכת היריבה. במקרה של חמאס מדובר ביישות בת כלאיים: בין צבא לבין גוף טרור. ככל שהלחימה נמשכת חמאס נעה ממצב צבירה של צבא נראה, מזוהה, מאורגן למצב צבירה של ארגון טרור נעלם, חשאי, חמקמק. המשמעות: אין ממש "שבירה" קלאסית. זו לחימה שמזכירה את הלחימה האמריקנית בוייטנאם וזה אתגר גדול לכל צבא בהתמודדות עם יישות תת- מדינתית.

2. "השמדה" – בהמשך לנקודה הראשונה, חמאס היא תנועת דיונה. ככזו היא משתנה, חמקמקה, מתהווה. זה מקשה על המיטוט ועל השבירה ברצועה אבל זה עושה עוד משהו שמתהווה מול עיניינו: זו כבר לא תנועה מקומית – לוקאלית שמחוברת רק לגיאוגרפיה של הרצועה. למן 2021 חמאס היא 'תנועה'. כזו שחושבת ופועלת בערכים הגדולים ממידות רצועת עזה. היא המגדירה כיום את ערך ההתנגדות במזה״ת, היא פועלת מלבנון והחידוש – היא החלה לפעול כתאי טרור גם באירופה (דנמרק). זו התפתחות משמעותית. המשמעות: רעיון ההשמדה צריך להתרחב מעבר לזירת הרצועה.

3. "סוף המלחמה" / "היום שאחרי" – גם המושג הזה בעייתי כי ביום שאחרי עזה יגיע היום של חיזבאללה ואחריו היום של החות'ים, ואחריו היום של המליציות בסוריה ואחריו היום של איראן. כאשר מסתכלים על היריב צריך להבין שההיגיון שלו אינו מסתכם ומבוסס על אירוע חד פעמי בעזה. הוא מבוסס על מב"מ – מלחמת התשה ארוכה ואינטנסיבית בישראל לאורך זמן. המשמעות: אנחנו במלחמה כרונית נוסח אוקראינה וכדאי שנחשוב לטווח ארוך איך מנצחים אותה. ייתכן שנצטרך לסיים את אירוע עזה כאשר חצי תאוותנו בידנו ולהתכונן ולהיערך להמשך מתוך תפיסת מלחמה ארוכה שיש בה גם הפוגות משמעותיות.

4. "ידידינו" – המושג ידידים צריך לעבור גם הוא שינוי עמוק. אין לנו ידידים. יש לנו ידידים אינטרסנטים. למשל, ארה״ב. יש פער אסטרטגי עצום בינינו לבין "הידיד" האמריקני שבתחילת האירוע ראה את המלחמה כאיום ועכשיו הוא רואה בה כהזדמנות פז: הזדמנות להשיב את הרשות, את מודל שתי המדינות, את פרדיגמת אוסלו, לחדש את ההסכמיות עם איראן, למשוך למשא ומתן עם חיזבאללה. זה לא האינטרס הישראלי. ארה״ב תאפשר לנו לנצח את חמאס ולהפסיד במערכה הכוללת. זה יהיה החשבון. כדאי גם לשים עין על "ידידות" איזוריות כמו מצרים (שתהיה מוכנה להקריב את השלום ובלבד שלא לספוג לתוכה את פליטי עזה) וגם ירדן (שיש פה ושם דיווחים על אימונים חריגים שמבצעים כוחות מצבא ירדן מעבר לגבול). המלחמה פתחה את הזירה לכל מיני תרחישים ולכל מיני מצבים. שום דבר אינו מובן מאליו. גם לא מושג "הידידים".

ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.