ברצועת עזה הלחימה מתנהלת במחנות המרכז. חאן יונס – סוג של הקפאה?
המשך הלחימה מייצר תהליך של למידה לגביה וישראל צריכה להמיר את הטרמינולוגיה שלה.
לראשונה בעימותים הא-סימטריים שישראל מנהלת רעיון ההשמדה המוחלטת שהיא מטרת קצה נפגש או פוגש ביריב שהרעיון שלו מהופך.
המפגש הזה הוא מפגש טעון היות והוא מפורר אט אט את החזון של ההשמדה. רצועת עזה הולכת למציאות של שדה אלים, כרוני, מתמשך.
לחמאס אין מרכז עצבים אחד והוא בבחינת דיונון שניתן לחתוך את ראשו או את רגליו אבל עדיין לחלקים תהיה יכולת תנועה.
זה אומר שהגדרת הניצחון תצטרך לעבור תמורה.
אין זה אומר שישראל הולכת להפסיד כפי שנטען מטעמים פוליטיים אצל כלי תקשורת מסויימים אבל מצד שני אין זה אומר כי אם יתנו לצה״ל לעשות את העבודה הוא ישיג את התכליות המקוריות שלו.
מבין מטרות המלחמה ניתן לממש את זו שאין מדברים עליה כלל – הפיכת הרצועה לאיזור מוכה אסון.
זה יהיה הישג גדול במונחים של הותרת חותם איזורי ושינוי כללי המשחק של ישראל ביחס למי שמחפש הרפתקאות נוספות.
בהיבט של השמדת חמאס, הרושם הוא כי המצב הולך לקראת בידוד חאן יונס ואיזור רפיח. מדינת עזה תהפוך למדינת רפיח. קטנה, עמוסה, מוכת יגון ודלת אמצעים.
לא יהיה ״היום שאחרי״ כי אף גורם שפוי לא יחלק סלי מזון במציאות של נוכחות חמושים מכל סוג שהוא. חלקים גדולים מהרצועה צריכים לעבור חישוף קרקעי תשתיתי ולהחסם לעולם לכניסת פלסטינים.
במילים אחרות: כיבוש (צבאי להבדיל מאזרחי) על מלא אשר יאפשר לצה״ל להמשיך במלחמה כרונית נגד המשך קיני הטרור בתנאים משופרים של צמצום כוחות, צמצום נפגעים, לחץ בנושא החטופים ובעיקר בתנאים שבהם נוכל להערך כמדינה.
ההערכות היא קריטית לבאות. זו מלחמה שונה. כרונית. ארוכה. זה הרעיון המערכתי של היריב.
ישראל איננה בנויה עדיין לאתגר הזה: לא מבחינת החוסן, לא מבחינת היכולת הצבאית, לא מבחינת המציאות הבינלאומית והאסטרטגית ולא מבחינה כלכלית.
אם לא תצמח ישראל אחרת (נחושה, אידאולוגית, יהודית, שרירית ויותר ספרטנית) נתקשה לעמוד באתגר. את זה צריכים להבין לא רק הלוחמים שערים לעניין הזה היטב, אלא כל מי שמתעסק פה ביום האתמול ומונע מאיתנו את הניצחון במעלה הדרך.
ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.
