תקיפה ישירה של איראן במתקן "ריגול" כלשהו בכורדיסטאן / עיראק. אלה כבר לא פרוקסים / אנשי חסות או מיליציות אלא טהראן בכבודה ובעצמה.
המרק העכור שהועלה על האש ב-7 אוקטובר מתחיל לבעבע מעוד גזרה / זירה. בהיבט הזה, ודאי אם נצרף את המתקפה האחרונה של החות'ים על ספינה אמריקנית, המציאות במזה״ת רחוקה מתסריט הכיבוי של ממשל ביידן ומהחזון האסטרטגי של חזרה ל-6 אוקטובר בתנאים שונים ומשופרים מבחינת ארה"ב.
גם בחזית המקומית ממש לא רגוע. הפיגוע ברעננה אתמול חשף, שוב, את העובדה כי זירת יו"ש דומה במאפייניה לזו של רצועת עזה.
ניסיונות הפיגוע האחרונים מלמדים על ניסיון להעתיק את מודל ה-7 אוקטובר, קרי – פיגועים באזרחים, כולל ניסיון חדירה ליישובים כמו באדורה באיזור חברון.
צה"ל הרפה במשהו את הפעילות ההתקפית שלו בגזרת יהודה ושומרון בשבועות האחרונים. המבצעים והפשיטות הגדולות על ערים פלסטיניות כמו ג'נין, התמעטו. האם יש לזה קשר להערכות שפורסמו אודות חשש הצבא מאינתיפאדה פלסטינית ביהודה ושומרון, ולפיכך רצון למתן את החיכוך? אולי. מה שמחזק את הקו או את ההשערה הזו היא עמדת הצבא בעניין הצורך בהכנסת פועלים לישראל כדי למתן את האקטיביזם הפלסטיני.
יש להניח כי לאחר הפיגוע ברעננה הקולות הללו יתמעטו, לפחות זמנית, וצריך לומר שוב את האמת: בגזרת יהודה ושומרון מתקיימת אינתיפאדה כבר למעלה משנתיים. ישראל צריכה לראות את המצב על מלוא חומרתו ולחשוב במונחים של "חומת מגן" מספר שתיים. אי אפשר לתקן את העסק הזה בכלים שהתמוטטו ואינם רלוונטיים עוד.
הרשות הפלסטינית כרגע דומה לרשות הפלסטינית של שלהי שנות התשעים: גורם דיס – פונקציונלי מבחינת ישראל. אמנם אין להתנדב למוטט אותו אבל גם לא לשמר אותו. את המאמץ להבטיח קיום כלכלי סביר לאוכלוסייה צריך לעשות בדרכים אחרות זולת הכנסת פועלים.
בחזית הדרומית הלחימה נמשכת, גם ההתנגדות החמאסית מרימה ראש, ראו ערך השיגורים היומיומיים של רקטות לישראל. כל זאת כאשר התמרון הקרקעי המאסיבי נגמר ועכשיו הציפיה לאיזה בינגו בחאן יונס לצד ההתלבטות בעניין פילדלפי – רפיח שתהפוך כנראה ל"מדינת הרצועה". האתגר הצה״לי יהיה לא רק מיצוי הלחימה בחאן יונס, אלא מניעת חזרת אוכלוסיה פלסטינית לאיזורי הצפון ומניעת התארגנות מחדש של חמאס.
זה מה שהולך להפוך את האירוע לאירוע מתמשך וארוך טווח, וזה מחייב עצבי ברזל ויכולת ניהול טובה. כרגע, יש סימני ברדק וחבל שהמערכת המדינית פוליטית אינה משדרת קול קוהרנטי יותר וצלול יותר.
הפוסט מודרניזם חלחל גם לאופן שבו ישראל מנהלת את מלחמותיה ועניין זה משרת פחות את היושבים בציון והרבה יותר את אלה שנטועים במנהרות ברצועת עזה ובונים על כרסום, שחיקה, התפוררות, דמורליזציה וחוסר הסתגלות ישראלית לצו השעה ויותר מכך – לרוח התקופה החדשה.
ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.
