יש גם חדשות טובות במלחמה הזו.
החדשות הטובות מתחילות דווקא בבית. בחזית הפנימית שאולי היא החשובה ביותר במציאות של מלחמה ארוכה שנכפתה על ישראל ובעיקר במציאות של השתנות הפרדיגמה והכניסה לעידן חדש, שונה מאוד מזה שהסדיר את מציאות החיים שלנו בעשור ומחצה האחרונים.
החלטת הממשלה אתמול בעניין דחיית הלחצים הבינלאומיים והסתייגות מן האפשרות לנקיטת צעדים חד צדדיים מצד הקהילה הבינלאומית בשאלה הפלסטינית היא משמעותית.
זו לא רק העמדה הרשמית שמציגה ישראל מול המארב שתופרים לה האמריקנים בגיבוי האירופים ומדינות האיזור (חלקן השותפות להסכמי אברהם), אלא זו התגבשות החזית הפנימית. הקונצנזוס וההצטרפות של המחנה הממלכתי שעד עתה גמגם קלות בסוגיה.
אמנם, ההצהרה הממשלתית נוסחה באופן רך, אבל גם לרכות הזו יש משמעות סמלית רבה בפרט לנוכח ההערכה כי המדינה הולכת לתקופה ארוכה של אתגרים ושידוד מערכות פנימי שיחליף את היגיון הגלות שכפה עלינו המאבק הפנימי של השנה האחרונה, הוא קריטי לטובת עיצוב העתיד וההתמודדות עם האתגרים שעוד נכונו לנו.
עתה מתכווץ והולך המחנה שנמצא מחוץ לגבולות הקונצנזוס הלאומי שהוא כאמור חוליה קריטית במיצוב הביטחון הלאומי הישראלי. עד כמה המחנה הזה מתכווץ ניתן לקבל ביטוי גם בפרישה המתוקשרת של רונן צור ממטה משפחות החטופים.
זו לא רק הפרישה של היועץ, אלא של מי שייצג את רוח ה-6 אוקטובר ואת רוח השנה הפלגנית, המסוכסכת וההזויה שעברה על ישראל לנוכח מחלוקת שכמעט פירקה לחלוטין את המעשה הציוני והממלכתי.
המלחמה אולי מתחילה להשיב את הרוח הישראלית. אין זה אומר כי הפוליטיקה הקטנה אינה נמצאת איתנו, אבל היא הולכת ומחווירה אל מול הוקטור המרכזי שהולך ומקבל נפח ואחיזה בציבוריות הישראלית. מי שלא יהיה חלק ממנו, כנראה שלא יהיה רלוונטי במערכת הפוליטית חברתית הישראלית. השוליים מתכווצים והמרכז מתרחב. אלה חדשות טובות.
חדשות טובות כי האתגרים האסטרטגיים עדיין עצומים. רפיח עומדת בפתח לאחר שמתברר כי אולי אין חטופים בחאן יונס וגם סינואר כבר אינו נמצא שם (?). עם הרמדאן או בלעדיו הניצחון הצבאי שישראל מבקשת כרוך בכיבוש הרצועה כולה. זה ברור כשמש, ומה שעוד יותר ברור היא העובדה הכפולה.
העובדה אחת, המהלך הזה ברפיח יעמיד אותנו בפני האתגר האסטרטגי של היום שאחרי וציפוף השורות מבית הוא כאמור משמעותי בהתמודדות עם מה שהופכת להיות במלחמה הזו "מלחמת העצמאות" הפלסטינית, והחתירה לכפות נוסחה של הסדר כולל מינוס.
מדוע מינוס? כי מדובר בהסדר שאיננו מבוסס על התכלית של סיום הסכסוך אלא על היעד המוגבל של סיום המלחמה, מה שהופך את הרעיון המדיני למוגבל בטיבו ובעיקר בעתידו. אם ננסח בחדות יותר את הדברים: מדובר בהסדר שמבחינת הלוגיקה הפנימית שלו הוא מאפשר את מימוש אסטרטגית השלבים הקלאסית מבית היוצר של אש"פ.
העובדה השניה, היא שככל שיתקרב ויתרחש המהלך ברפיח כך קרב הסיכוי והסיכון לעימות בצפון.
הסיבה לכך היא כפולה: הראשונה, נסראללה יעמוד בפני הדילמה האם "להציל" את חמאס ולהרים עוד יותר את הרף כפי שכבר עשה בשבועות האחרונים כאשר ישראל פועלת בח'אן יונס; השניה, היום שאחרי רפיח יותיר את הזירה הצפונית כזירה העיקרית ויטיל עליה את האלומה בייחוד בהתקרב חודשי האביב-קיץ שבהם ניתן לנהל מערכה צבאית בגזרת לבנון, כי אתם יודעים זה הפוך על הפוך מהשיר הידוע של סי היימן: מלחמות בצפון פורצות (דווקא) בקיץ…
