לכבוד חג מתן תורה, באלול או סתם כשמשעמם, מוסדות החינוך שלנו מביאים לנוער הרצאות של בעלי תשובה שיספרו את סיפור התשובה שלהם, רצוי סלבס חילוניים לשעבר. השאלה הנשאלת היא, האם יש לסיפור כזה ערך עבור נוער דתי שגדל לכתחילה לחיים דתיים?
ניתן ללמד זכות על הפרקטיקה החינוכית, שיש בה כדי לומר "אנחנו צודקים", כי היא אומרת היי תראו, גם מי שנולד לחופש, בחר בדרך שלנו. כמו כן, מדובר בסיפורים טובים שתמיד מעניין לשמוע. אך האם יש ערך דתי ותועלת לעבודת ה' בסיפורים הללו? ואולי יש בהם נזק אפשרי. כיוון שמביאים סלבס ולא אנשים רגילים, מדובר באנשים שהתפרסמו דרך העבירה שעשו, כגון זמרת ששרה לפני גברים או כדורגלן ששיחק בשבת, ובכך דורכים על הפצעים של נערים או נערות דתיים שלא יוכלו להתפרסם במסלול זה, ובכלל, יש פה מעין מתן פרס לעוברי עבירה, להעלות על נס את העבר החילוני שלהם.
יעל קאפח מדגישה, כי מה שעשוי לחבר תלמידות לה' יתברך ולהוביל לבחירה עצמאית של הנערה הדתית בחיי תורה ומצוות, הוא לימוד תורה רציני בתחום האמוני, מה שלצערינו כיום ניתן רק למי שבוחרת להשקיע בזה סכום כסף לא מבוטל במדרשה אחרי האולפנא, ולא לכולן יש. את אותן שעות הרצאה שממלאים בסלבס לשעבר, יכלו למלא בלימוד מעמיק של מחשבת ישראל. הבחירה של הנער הדתי בחיי תורה ומצוות תגיע ממקום מעמיק של לימוד ולא מתוך הוללות ו"לראות את האור", ולכן החוויה של בעלי תשובה שהיו הוללים וראו את האור לא רלוונטית כלל לנוער דתי.
על הנער הדתי להעריך את העובדה שמשפחתו שומרת על מסורת התורה גם מול גלים של חילון וכפירה, זו זכות גדולה להיות ממשיך השרשרת של נתינת התורה מסיני ועד ימינו. בעלי תשובה עם כל מעלתם אין להם את השורשיות הזו, ולכן סיפור של משפחה ששמרה על המסורת גם מול עולם מתחלן, רלוונטיים יותר עבור נערים דתיים שחיים בעולם מחולן שבו הסחף לחילוניות מציף מכל עבר במהלך החיים שאחרי האולפנה.
