פרופ’ ירון זליכה מתייחס לדיון הציבורי על קיומו של “דיפ סטייט” בישראל. לדבריו השיח מערבב לעיתים בין תחומים שונים. מחד, קיימת תופעת הון-שלטון, שמשפיעה באופן עמוק על התנהלות הדרג הפוליטי, המערכת המשפטית ואף הפקידות הבכירה. מאידך, יש להבחין בין כלל המערך הממשלתי לבין מוקד ספציפי שבו, על פי הטענה, מתבטאת שליטה עקבית וסמויה: מערכת המשפט.

לטענת זליכה, אם אכן קיים “דיפ סטייט” במדינת ישראל, הוא שוכן בתוך המערכת המשפטית ומתבטא בעיקר באכיפה סלקטיבית של חוקים. כאשר חוקים מסוימים אינם מתיישבים עם עמדותיה של המערכת, הם אינם נאכפים. מנגד, כאשר אין חוק ברור שניתן לאכוף, נעשה שימוש בפרשנות משפטית מרחיבה ולעיתים מכופפת, באופן שמאפשר התערבות מחמירה או סנקציות – גם ללא עיגון ברור בחוק.

התופעה הזו, לטענתו, ניכרת עוד מראשית “המהפכה החוקתית” שהוביל השופט אהרן ברק. הוא מתאר כיצד חוקים ברורים, כמו חוק החוזים, מאבדים את יציבותם כאשר שופטים מעניקים להם פרשנויות שאינן נשענות על הנוסח הכתוב אלא על כוונות נסתרות לכאורה של הצדדים. במצב כזה, חוזים מאבדים את מעמדם המחייב, ובית המשפט יכול לקבוע מה הצדדים “התכוונו” גם אם לא כתבו זאת במפורש.

לדבריו, פרקטיקה זו יוצרת חוסר ודאות משפטית ופוגעת באמון הציבור בבית המשפט ובמערכת כולה. התחושה היא שהחוק עצמו הפך לנזיל, וכי הכוח האמיתי מצוי בידי שופטים שמפעילים שיקול דעת אישי ולא שיפוט נורמטיבי יציב.