לטענת ההיסטוריון צבי מסיני, חלק נרחב מההנהגה הציונית לאורך השנים הכיר היטב את קיומם של יסודות יהודיים בקרב אוכלוסייה פלסטינית מקומית. כבר בסוף המאה ה־19, גיאוגרפים ואנשי מחקר מטעם השלטון העות'מאני דיווחו על שבטים בדואיים בעלי זהות יהודית באזורים שונים בעבר הירדן.

עם השנים, גם דמויות מרכזיות בתנועה הציונית – כמו בן גוריון וברל כצנלסון – עסקו בסוגיה, ניתחו אותה והבינו את הפוטנציאל הטמון בה לבניית עתיד משותף או להסדרה ארוכת טווח של הסכסוך. בן גוריון עצמו הביע התנגדות לויתור על רגב מאדמת ארץ ישראל, והתייחס בראש ובראשונה לאזור שממערב לירדן, אך רמז על אפשרות לשילוב גם של המזרח.

דמויות נוספות, כמו מרטין בובר וארתור רופין, זיהו את הקשרים ההיסטוריים, התרבותיים והאתניים בין חלק מהאוכלוסיות המקומיות לבין העם היהודי. רופין אף התריע מפני גישה כוחנית כלפי הערבים המקומיים, וראה בהם חלק בלתי נפרד מהמרקם של ארץ ישראל – לא גורם שיש לגרשם ממנה.

המסקנה שעולה מדבריו היא שהזהות המקומית של חלק מהאוכלוסייה הפלסטינית נבחנה ונחקרה לעומק על ידי ההנהגה הציונית, ושיקולים לאומיים, תרבותיים והיסטוריים שימשו בסיס לתפיסות שונות באשר לאופן יישוב הארץ ויחסי יהודים-ערבים.