הזמר והיוצר נתן סולומון מספר כיצד הפך מתומך רגיל של נתניהו לדמות שמזוהה עם מחנה שלם – לא רק פוליטית, אלא גם תרבותית וחברתית. לדבריו, מדובר באינסטינקט טבעי של הליכה נגד הזרם. הוא לא רואה את עצמו חלק ממנגנון פוליטי אלא כתגובה אותנטית לתחושת רדיפה ציבורית, במיוחד מצד האליטות התקשורתיות.

סולומון מתאר כיצד חוויות יומיומיות – כמו הליכה בתל אביב תחת מחאות רועשות, חסימות צירים וזמבורות – הפכו את התמיכה שלו לעניין כמעט עקרוני. הוא חש שחלקים מהציבור הפכו את תמיכתו בנתניהו לסיבה להדרה, ללעג, ולתיוג גזעני מחופש לפוליטי.

מבחינתו, המילה "ביביסט" הפכה למושג שמחליף את הסטריאוטיפ של "צ’חצ’ח" – תיוג עדתי ישן שקיבל עטיפה חדשה. התמיכה בראש הממשלה הפכה לסמל של מזרחיות, של עמידה מול האליטה, ושל מחאה תרבותית בפני עצמה. ככל שגבר הבוז כלפי המחנה הזה – כך גברה בו התחושה שהוא שייך אליו בלב שלם.

ובצד כל זה, הוא נשאר יוצר שמאמין במוזיקה. אבל גם שם, לטענתו, השיח התערבב, ולא תמיד נותרה הבחנה ברורה בין עמדות לבין זהות.