ד"ר צבי סדן מבקר בחריפות את מעמדו של בית המשפט העליון בישראל מאז שהפך שני חוקים רגילים לשני חוקי יסוד – חוק כבוד האדם וחירותו וחוק חופש העיסוק. לדבריו, מעשה זה הפך את החוק למעין ישות מטפיזית, כזו שמציבה את עצמה מעל המערכת הדמוקרטית הרגילה.

לטענתו, כאשר החוק מקבל תוקף על־חוקתי, שופטיו הופכים מעין ישויות שמעמדן סמלי וגבוה מהאדם הרגיל. כך, מי שעומד בראש המערכת – כמו השופט אהרן ברק – נתפס בעיני רבים לא כדמות ציבורית הנתונה לביקורת אלא כסמכות עליונה שאין לחלוק על עמדותיה. סדן משווה את היחס הזה לפולחן אישיות שהיה קיים במשטרים טוטליטריים דוגמת ברית המועצות, הרפובליקה האסלאמית באיראן וגרמניה הנאצית.

בהקשר רחב יותר, סדן טוען שהשיח הפרוגרסיבי אימץ סממנים של דת – עם דוגמות ברורות, סמלים ונראטיבים מחייבים. לטענתו, הערכים של הצדק החברתי שמקדם השמאל מבוססים על השקפה אתאיסטית ומטריאליסטית, שאין לה קשר למוסר היהודי או למסורת ישראל, אף כי היא עושה שימוש חיצוני במונחים יהודיים לצרכיה.

כדוגמה לצדק חברתי יהודי הוא מזכיר את שנת השמיטה, המבטאת רעיון מוסרי־חברתי עמוק של שוויון והפסקת צבירת הון, אך באופן שונה לחלוטין מהפרשנות המודרנית של השמאל. הוא מבדיל בין צדק חברתי המושתת על ערכים רוחניים לבין צדק חברתי שאיבד את הקשר למסורת.