ד”ר מיכאל בן ארי מצביע על תהליך התפכחות שהולך ומתרחש בחברה הישראלית. לדבריו, לא מדובר רק בהערכות ביטחוניות מחודשות, אלא בשיבה הכרחית לתובנות יסוד שהנחו את דור המייסדים של הציונות ואת מנהיגי ישראל בעבר. התובנות הללו – לפיהן מאבק ההישרדות אינו תוספת למציאות, אלא יסודה – שבות ומציפות את השיח הציבורי.

בן ארי מתאר מציאות שבה ישראל, במשך שנים, ניסתה לפנות בתחנונים לאויבים שאינם ראויים לדיאלוג. הפניות לרצועת עזה, התחנונים לחדול מהטרור, והניסיון לגייס מראית עין של רציונליות מהצד השני – כל אלה התבררו, שוב ושוב, כאשליה מסוכנת.

במרכז תפיסתו ניצבת ההבנה שמלחמת הקיום של ישראל אינה רק ביטחונית – אלא גם מוסרית. לא מדובר כאן ברצון להפגין כוח – אלא בזכות בסיסית להתקיים. ולשם כך, נדרשת עמדה חד־משמעית: אם קמים להשמידך, אל תבקש הבנה – אלא תגובה.

בן ארי אינו מסתפק באבחנה ההיסטורית. הוא סבור כי הדור הנוכחי, שנחשף למציאות דרך התקשורת והאירועים הקשים, לומד מחדש את כללי המשחק של המזרח התיכון. בעולם שבו אויבים אינם נרתעים מהפצת טרור ומוות, אין מקום לתמימות דיפלומטית.

לדבריו, חזרת הציבור הישראלי לאינסטינקט ההישרדות אינה תהליך של הקצנה – אלא של פיכחון. זהו מסע תודעתי – לאימוץ מחדש של כללי יסוד שבלעדיהם, מדינת ישראל אינה יכולה לשרוד.