חיים רמון תוקף את התנהלותו של השופט יצחק עמית וטוען כי מדובר בתמרור אזהרה נוסף למעמדו הבעייתי של בית המשפט העליון. לדבריו, כאשר מצא עצמו עמית נדרש לעמוד לבדו, ללא ההרכב השיפוטי הקבוע שתמך בו לאורך השנים, התגלו קשיים מהותיים בהתנהלותו. מקרה מובהק לכך הוא הדיון שבו עמד מול השופט אלכס שטיין, שציטט במדויק את החוק הקובע מי מוסמך למנות ראש שב”כ. למרות האמור בחוק, טען עמית אחרת — דבר המעורר שאלות קשות בנוגע לרמת הידע או לנכונות להתעקש על עמדות הפוכות מהכתוב, גם במחיר של חוסר שקר.

רמון מדגיש כי ההתנהלות הזו איננה מקרה פרטי, אלא סימפטום למצב עמוק יותר. לדבריו, בית המשפט העליון, שבמשך שנים ניסה להציג עצמו כגורם מקצועי נטול פניות, הפך בפועל לגוף פוליטי — וכך הציבור מתחיל להתייחס אליו. לאור זאת, הוא מסביר, אין להתפלא על התופעה המתרחבת שבה הורים שכולים בוחרים להפגין באולם בית המשפט העליון, בדיוק כפי שהם עושים בועדות הכנסת. בעיניו, זהו תהליך טבעי במציאות שבה סמכויות פוליטיות עוברות לגוף משפטי שאיבד את מעמדו הניטרלי.