השבוע רץ בווטאספ סרטון ויראלי של המנחה קובי מידן עם אמא מתל אביב בשם סיגלית בנאי, בו אפשר לראות בצורה מוחשית מאוד את תחיית הקודש עליה אני כותב בטורים במשך כמה שנים.

סיגלית אומרת למראיין: ״הבת שלי קמה והולכת לסליחות כל לילה, גם בזמן הלימודים, גם כשהיא צריכה לקום בבוקר לבית הספר״. מדובר בילדה בת 16 ממרכז תל אביב שלומדת בבית ספר חילוני במגמת אומנות. וסיגלית ממשיכה לספר על הבת שלה: ״היא אמרה לי: אמא, אנחנו דור של נשמות צמאות. קודם כל אמרתי: איזה יופי, רק בשביל זה שווה שתלכי לסליחות, מהשפה הגבוהה הזאת. שמעת אותה ממני? (האמא מתעניינת בתרבות יהודית). אז היא אמרה לי: לא, זה לא מהסליחות. זה מהשיר של בן צור. והיא מוציאה את הפלאפון ומשמיעה לי שיר שאומר: ״דור של נשמות צמאות, יראת השם בלי הגדרות, חצאית יום בשבוע משתדלת לנסות, יש ציצית ואין כיפה, ומה מתחת לקליפה, ניסיונות שלא נדע – היצר על מצב טיסה״.

ואני מבקשת לבוא איתה לסליחות, ואני באה ביום חמישי לבית הכנסת בשכונה התל־אביבית שלי, ואני מגלה שהוא מפוצץ בבני נוער בני 15–16, ששרים בדבקות. בעזרת הנשים – הבנות שאני מכירה מהילדות, עם הספרים, בלי הטלפונים, קוראות ועוקבות אחרי הטקסט, לא מרכלות ולא מדברות אחת עם השנייה, אלא שרות, מתפללות ומבקשות בדבקות. ואני מכירה – זאת אומרת, זה לא חזרה בתשובה ממה שמוכר אולי מהדור שלנו. זה משהו חדש, שאני עוד לא מזהה.

והם דיברו שם על ללכת לשיעור. ביקשתי להצטרף. והגעתי לשיעור בצפון תל אביב, בבית כנסת גדול ומאוד מפואר. שוב – מלא עד אפס מקום, כולו בנערות, בנות 16, שהן לבושות באותם הדברים: חצאית ארוכה עם חולצת טי־שירט. אחר כך המראיין שואל אותה: ״תל אביב, הורים לבנות אחרות נלחצים מזה?״ והיא עונה שכן. והיא מספרת שמדובר בתופעה, ושנהג מונית גם אמר לה את זה: ״הבן שלי, בן 17, גם התחיל ללכת עם ציצית ובלי כיפה והלך לסליחות. ואסרתי עליו, כי פחדתי שהוא יחזור בתשובה. ועכשיו אני אומר: למה לא הלכתי איתו לסליחות? גם אני אהבתי פעם ללכת לסליחות״.

עד כאן תקציר הריאיון.

מרגש לצפות בראיון הזה, אך חשוב לומר: בסופו סיגלית מסבירה את התופעה הזו בצורה שגויה לחלוטין. היא מסבירה שזה בגלל הקורונה והמלחמה שגורמות לחרדות ולכן הם זקוקים לתחושה של שייכות וביחד. בנוסף היא טענה שמדובר ב״דור הרצף, שהוא גם וגם״.

מדוע התיאור העובדתי שלה כל כך מרגש אך הניתוח שגוי? כי ברגע שהראייה היא חומרנית ומטריאליסטית, אז לא מצליחים לבחון את המציאות במבט שלם. כשבוחנים את המציאות, בעיקר כאשר מדברים על תופעות רוחניות, צריך לקחת בחשבון את הנשמה הישראלית ואת הקב״ה. לא בגלל הקורונה והמלחמות יש תופעה של הליכה לסליחות בתל אביב ובשאר הארץ. הם אולי ה’זרז’, הקטליזטור, אך הסיבה האמיתית היא: זה הטבע הנשמתי הישראלי. היהודים התחילו להקשיב לנשמה שלהם ולא לרעשי רקע. לא בגלל הטיקטוק והשירים של בן צור הם הולכים עם כיפה וחצאית, אלא הם מזדהים עם השירים שלו והולכים עם כיפה וחצאית כי הם רוצים יראת שמיים.

והכי חשוב: בשום פנים ואופן לא מדובר כאן בדור ה״גם וגם״, בסוג של פשרנות כזה, של אנשים נהנתנים שמחפשים תרבות יהודית ועבירות. מדובר כאן על תחיית הקודש, בתופעה של התחזקות שהולכת וגדלה, גם בכמות וגם באיכות. לא “גם וגם”, אלא “רק ורק”. רק מזון רוחני לנשמה הצמאה והמתגעגעת לה’. דור של נשמות צמאות – מוצא רוויה בתורה הקדושה.

פעם בכמה זמן שולחים לי מייל בו שואלים אותי: ״מי אמר שזה אמיתי? אולי זו תופעה חולפת?״ מי ששואל את השאלה הזו לא מביט לפנימיות הדור. אני פוגש את האנשים האלו, הם רציניים מאוד, הם רוצים קדושה, טהרה, דבקות בה׳. נכון, קשה להם, אין להם עדיין כלים להתגבר על היצר, הם לא למדו בישיבה ואין להם הרבה תורה, אבל הרצון שלהם קבוע בתשובה ובהתחזקות, והתופעה הזו תלך ותגדל, והיהודים האלו ילמדו תורה, ובסוף ישמרו את כל המצוות, וישלחו את הילדים שלהם לתלמודי תורה.

מה שנשאר לנו זה לתת להם מענה: להתגדל בעצמנו בתורה כדי שנוכל ללמד אותם, להציע להם ללמוד בחברותא קבועה, לעשות שיעור קבוע בכל שכונה ומקום עבודה על פרשת השבוע והדף היומי. יש צמא גדול ללימוד חסידות ופנימיות התורה, וגם קבוצות ליווי לנוער. להקים ישיבות של בעלי תשובה או לתרום לאלו שכבר קיימות ופעילות. ולא לשכוח להזמין את השכנים לסוכה.

ובעיקר, להודות לה׳ על הפלא הגדול הזה, של עם שלם שחוזר למסורת אבותיו, ועל חזרת שכינת ה׳ לציון עד הגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן.

לתרומה ל”ראש יהודי” – להפצת אור היהדות בתל-אביב ולקירוב לבבות